חושך ואור התערבבו כשדקלה סובבה את ראשה במהירות. אורות תל
אביב נחו מתחתם, מסתחררים. שמיים זרועי כוכבים נעלמים, נגוזים
מפני אורות הלונה-פארק המלאכותיים. אי שם, לא כל כך רחוק, נח
הים הגדול, נאנח תמידית חרישית, שולח רוח מערבית.
הרוח נשבה בגבהים, מתעלמת מבגדיהם. היה קר. דקלה חבוקה הייתה
בזרועותיו של אילן, יד שמאלו עוטפת את כתפה השמאלית, כף ידו
נחה על זרועה. יד ימינו, על יד ימינה, על ירכה הימנית. הם עצמו
עיניים, וחשו את הגלגל הענק מסתובב, חשו את עצמם מרחפים, עפים.
עצומי עיניים, פניהם נפגשו, פיותיהם נשקו, לחי האחד נחה על לחי
האחרת, שני לבבות פועמים באושר. הסיבוב נגמר.

על הדשא בחוץ, בפארק שממול לבית, ישבו אמהות ושוחחו בנחת,
משגיחות על ילדיהן שהתרוצצו בין מתקני המשחקים ועל הדשא. שמש
סתווית עמדה ברבע הדרך, ממשיכה בקצב אישי לכיוון מערב. החלון
בחדרו של אילן השקיף מזרחה, הווילון הכהה מעמעם את אורה של
השמש בחדר, נותן לו גוון כחול. קרן אור קטנה שהצליחה לחמוק
מהווילון האירה את השמיכה שכיסתה את דקלה ואת אילן, מנקדת אותה
בכתם בהיר.

ילד שנפל החל בוכה וקורא לאמו בחזקה. גלי הקול התרוממו, עברו
את צמרות העצים, הגיעו חלושים לחלון חדרו של אילן, ונכנסו
פנימה, מעירים את דקלה. דקלה פקחה את עיניה לאט.
זיכרון אירועי אמש חזר אליה לאחר כמה דקות. אילן היה שרוע
לידה, עוד ישן. הוא נאנח וזע קלות כשדקלה הורידה מעליה את ידו.
היא עצמה עיניים, ובפניה עלתה הבעת חרטה וצער. מה תגיד לאילן?
היא ידעה כעת שהוא צדק. מה יקרה ביניהם עכשיו? דקלה הסתובבה
אליו, חכתה שיתעורר, לא מסירה עיניה ממנו. היא הביטה בו כשהחל
מתעורר, ראתה כיצד הוא מזהה בשניה הראשונה את החדר, אח"כ אותה,
שוכבת לידו עירומה. היא ראתה כיצד הוא נזכר בליל אמש, ולבסוף
כיצד משמעות הזיכרון מתחוורת לאט, וההבנה הזו מתורגמת בהבעת
פניו. הוא התכווץ, ועצם עיניים. הם שכבו שם כמה דקות בשקט,
משני צידי המיטה, כל אחד מהם שקוע במחשבותיו, בתהיותיו לגבי
העבר הקרוב, והעתיד. הדממה הופרעה כשדקלה נעה לעברו, קולות
השמיכה והמצעים נשמעים רמים בשקט הזה. היא חיבקה את אילן,
עוצמת עיניים, בפניה מבט עצוב. אילן נשאר ללא תנועה בתחילה,
ואז חיבק אותה חזרה בחזקה, טומן פניו בשערה, שותק.