"אתה הולך לפאב, לבוש במכנסיים קצרים, טי-שרט וכפכפים, ולאף
אחד זה לא מוזר. אתה לא מוכרח להתלבש יפה, אתה נכנס פנימה,
הברמן מחייך אליך לשלום, בלי מילים מוזג לך בדיוק את הבירה
שאתה אוהב ופוצח בשיחה ערה על הטיול האחרון שלו בחו"ל. ככה
זה", אומר בחיוך חבר צפוני קרוב, "בצפון. מוותרים על הפוזה".

שלא תטענה עיניכם הקוראות - עכברית עיר תל אביבית אנוכי,
מסונוורת ממה שמציעה העיר הגדולה לטבריינית שכמותי, החולשת על
ציר דיזנגוף-שינקין במסעות שופינג בלתי נשלטים לפחות אחת
לשבוע, מכירה את כל בתי הקפה בעיר, ומפקירה עצמי לשמש
ב"מציצים" מדי שבת.

אבל, כשאסע צפונה, הביתה, יתעורר לו עכבר הכפר שבי ויזכור כמה
התעייף מהמרתון התל אביבי, כמה התגעגע. אותו צד עכברי-כפרי
שנדחק כי חברו מהעיר (זה עם הגנים של שרית חדד) "רוצה תל אביב
ולאמץ תחביב", שואל את עצמו בכל פעם אם זה הזמן לחזור לעיירה
המתגעגעת אליו בחזרה.

"אם אלוהים לא היה קיים היה צריך להמציא אותו", אמר הפילוסוף
וולטייר, וכך גם לגבי פיסתנו הצפונית. בלעדיה עוד הייתי מאמינה
שסיר הלחץ הגוש-דני הוא המציאות היחידה.

לצפון יש לוחות זמנים משלו: אנשים לא עובדים בין שתיים לארבע.

בתל אביב אנשים טסים במהירות במרוץ מטורף סביב השעון עד
שעומדים על ארבע.
איך אמר ריצ'רד באך - "אדם לא סופרמן, אבל טיסה היא הדרך
להתפרנס", ובמרכז עדיף שיהיה לך לפחות מטוס קרב.

לצפון יש מחירים משלו: אפשר לאכול, ללמוד, לבלות, ללכת לקולנוע
בהרבה פחות מ-40 ש"ח לכרטיס. אפשר ליהנות בדיוק באותן דרכים
כמו במרכז, רק בלי לשלם גם על ה"איפה"; בפריפריה אין עמלות על
ה-show.

בצפון מוותרים על האנונימיות, כולם מכירים את כולם, כולם
שואלים לשלום כולם, אליה וקוץ בה, מעלה שאינה עומדת כלל
בהנחיות של א.א. מילן ב"ספר הנימוסים של פו", המייעץ שאם אתה
נתקל במקרה בדרך באחד ממכריך, זה בהחלט נאה לשאול "מה נשמע, מה
חדש", אלא אם כן אתה בשום אופן לא מוכן לקחת את הסיכון שהוא
באמת יתחיל לפרט. בצפון אתה לא יכול לקחת את הסיכון - שאלת "מה
שלומך?" ומיד תתייגע בסיפורים על שורשי אילן היוחסין של
המשוחח, על שכניו ועל בעיות העיכול שלו.

בצפון אתה יכול להשיל מעליך את שרידי העשן והחומרניות שדבקו בך
בעיר הגדולה ולהתחבר לפשטות נטו. אתה יכול ללכת לכינרת, לטייל
בהרים ובערב לשבת בפאב מקומי וליהנות ממוזיקה שתמיד אהבת ולא
חשבת שעוד טורחים להשמיע.

לכל קוראי התל אביביים, איתכם מראש הסליחה, אם האדרתי את הצפון
על חשבון מנהטן הלוקלית בשיר הלל משוחד. ובכל זאת, העירו את
עכבר הכפר שבכם וסעו צפונה, תטעינו את עצמכם בקצת שלווה.

זה לא יזיק.