לסייקו, עם כל האהבה בעולם.
"אבא שלי כזה פסיכי" היא אומרת לי בחיוך של התלהבות, "הוא כל
הזמן מספר לי דברים מגניבים בכימיה"
"כמו מה למשל?" אני שואל
"כמו אילו חומרים צריכים לערבב כדי לעשות בום בום גדול!"
צחקנו ביחד. זוג אנשים מעורערים נפשית מתהלכים ברחוב, משלבים
ביחד בערך את כל אופנת הבלאק והגראנג', מחובקים ומחייכים.
אני מלווה אותה אליי הביתה. היא שוכבת על המיטה, ולפתע פניה
מתעוותות בכאב.
"אאו..." היא מייבבת על סף בכי. זינקתי לעברה וחיבקתי אותה.
"מה קרה???"
"זה בסדר..." היא אמרה, "אני מדממת..."
"מה?! איך?! איפה?!"
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" היא שואלת בחיוך חצי מאולץ. אני
נושם לרווחה... So it is THAT kind of pain...
אני עוזר לה להישכב בצורה יותר נוחה, וניגש להביא לה משככי
כאבים. מוסיף כוס תה בדרך.
היא יושבת לידי, שותה, ואני מביט בעיניה. אני יכול לראות אותן
למרות שחשוך. למרות שקר לי, אני עוטף אותה בשמיכה שלי ומחבק
אותה בעדינות. היא כל כך קטנה לעומתי... לפעמים אני מפחד לשבור
אותה בטעות.
"אני אוהב אותך כל כך..." אני לוחש לה באוזן ומנשק אותה על
הלחי. היא מנסה לענות לי, אבל באמצע פיה מתעוות בכאב. "זה
בסדר" אני לוחש לה ועוזר לה לשכב שוב, נשכב לידה, מכסה את
שנינו ומחבק את בטנה בכל החום שהגוף שלי מסוגל להפיק, היא אמרה
שזה מקל קצת.
"תודה... אני אוהבת אותך מלאן ת'לפים..."
"ואני אותך יפיפייה שלי"
"אני לא יפה..."
והנה מתחיל עוד ויכוח בצחוק. כמה שאני אוהב אותה...
לפתע אני מתעורר. היא לידי, ישנה. כבר לא כואב לה. אני כל כך
מתאפק לא להעיר אותה... אבל היא יפה כל כך... כל חלקיק בגופה
קורא לי כמו בכוח מגנט... אני לא מתאפק ובתנועת ליטוף מסיר כמה
שיערות ממצחה.
"מממ..." היא מתעוררת.
"בוקר טוב" אני לוחש לה ומנשק אותה.
"היי..."
"את ממש יפה כשאת ישנה, את יודעת?"
בתגובה היא מחבקת אותי חזק ולוחשת "אני אוהבת אותך כל כך..."
מה לא הייתי נותן בשביל שעון מיוחד שייתן לי כוחות מיוחדים
לעצור את הזמן...כדי שנישאר כך לנצח. מחובקים, אוהבים, אני
והיא, שני אנשים, שתי נשמות, אהבה אחת... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.