איכשהו אני מוצא את עצמי מנסה לנווט את חיי,
חיי המשתוקקים לנוכחותך, בודדים כעת.
ומסתבר שהם ממשיכים, גם כשאני עוצר.
אני משתחרר ביום רביעי מהצבא, אחרי יותר משלוש שנים!
לא הייתי בקבע ולא הייתי בנח"ל.
נרשמתי לפסיכומטרי, ולקורס "רייקי", מעולם לא הזיק ללמוד קצת.
אבל הם ניראים רחוקים מספיק בשביל לשכוח.
בינתיים, אני קורא, כותב, מפנים, אוחז בכל קליפת מידע שתקרב
אותך אליי, גם אם זה רק זיכרון.
מילים זרות לי, מתמלמלות מאנשים חדשים,
משירי כאב, מזיכרונות, מילים כמו:
בחירה, שכחה, התנתקות, התקדמות.
מלים שאני מכיר, אך מעולם לא עלו על שפתי.
מעולם גם לא הצלחתי להבין, אם הן מילות חולשה או חוזק.
הן ניגנו אצלי בראש בכל יום,
אך שאון הלב השקיט את לחישות ההיגיון.
לו רק יכולתי להנמיך את עוצמתו,
רק לכמה רגעים, שאוכל להתרכז, להקשיב.
אני בטוח שאוכל לפתור את המשוואה הזו.
אך המחשבה עלייך סמיכה מדם.
והרעש הסובב את לבי אינו משאיר מקום לספקות.
רק הכאב שבאובדן, מספיק להצדיק את הסבל שבקרבה.
במאור עינייך, השקת את חיי.
ברכות אצבעותייך, הנבטת את שירי.
בשירת הברבור, ניפצת את בועתי.
השארת אותי ערום וחסר אונים, למול העולם.
ואני עדיין מתפלל, למאור ענייך, לרכות אצבעותייך.
שישחררו אותי, מן האדמה, מהאהבה אלייך.
אהבת אותי פעם, אני בטוח!
אך כבר לא נותר בי כוח לרוץ אחרייך בגבעות!
אם עלייך לבחור, תבחרי מיד.
ואז אחכה לך.
או אשכח אותך.
ההמתנה כואבת.
השכחה כואבת.
אך לא לדעת כיצד להחליט, גרוע משני הכאבים גם יחד!
רק רציתי להגיד לך
על כל מה שזה שווה
זה היה שווה את הכל
|