הוא חסם אותי כמו ענן ערפילי
שחוסם את אור השמש ביום אפלולי
ענן אפור, סמיך וחונק, חסר אוויר וחסר רחמים
רובץ עלי בדממה מאז אותם כמה ימים
עוצר את שטף המחשבות המרגיע,
שזרם בתוך מוחי באין מפריע
מאז שלמדתי לחשוב ולדבר
הוא נעלם כאילו לא יחזור יותר
בלי שמץ של בושה, הוא שיפד את לבי
כאילו הייתי ערפד והוא בן אנוש הנלחם בי
חושף אותי לאש, מקפיא את דמי בעורקיי
לוקח את הטוב והכוח שמניע את חיי
הוא עקר את הגאווה שלי ושתל במקומה כאב
העצב שלי, שמלא בפתטיות מכוערת של אוהב
מדמם מן הפצע הפתוח שבווריד
אני חסרת אונים להחריד
ובלי תחושה, כמו גופה בחדר מתים
אין לי בית ואין לי מנוחה יותר לעולמים.
24 דצמבר 2003, הכאב מחלחל בתוכי... למה האהבה כה פתטית? למה
כשאוהבים כואבים? |
