האינטואיציה שלי יכולה להגיד לי רק כן או לא, לאשר או לפסול.
נתחבר ונהנה או לא נהיה עצמנו ונהיה דוממים.
אני פוגש מישהו מסתכל עליו עשר דקות ויודע... פשוט יודע שיכולה
להיות בינינו ידידות מזהירה.

פגשתי אותו, מייד ידעתי! הפכנו להיות חברים הכי טובים.
צחקנו עזרנו הינו תמיד יחד, פתחנו את הלב, סמכנו אחד על השני
ידענו הכל.

פגשתי אותה, מייד ידעתי! הפכנו להיות ידידים טובים.
דיברנו, צחקנו, הכרנו. שפכנו את הלב, היא יודעת הכל...
רציתי אותה אך פחדתי למהר, לקחתי זמן לחשוב, לעכל.

נפגשנו כולם, אני הידידה והחבר.
סיפרתי לו הכל עליה, כל הקלפים היו על השולחן.
הוא יודע מה אני מרגיש כלפיה... שאני לא סתם "דלוק", מבין שהוא
צריך להתרחק, כמו שאני עשיתי בשבילו.

נפגשנו שוב כולנו. צחקנו.
פתאום הם החזיקו ידיים, התחבקו כל היום.
הוא שפך את הלב, שלי... עם סכין דרך הגב.
בבוקר הוא אמר לי תודה שהלכתי לישון על הספה כאילו זה היה
מרצון... פתאום הוא מיתמם - לא מבין מה הוא עשה.
ראה את הלב שלי שפוך תחתי...
אחרי שזה קרה הוא אומר משפט כאילו אכפת לו.

מבפנים רציתי להרוג אותו, דמיינתי את הפנים שלו נמרחות.
חברים טובים חשבתי?!?!? אני כל כך אידיוט!

עכשיו הם יחד, לא יכול להסתכל עליהם מהצד.
אבל לא יכול לכעוס עליו, חושב שהוא כזה חשוב לי, מעריך אותו כל
כך.
אם ככה אני חושב... איך הוא עשה לי את זה בכלל?!?

עכשיו אני כבר לא מולו, אני רותח ועצוב.
לא אוכל להסתכל לו בעיניים.
לא אוכל להחזיק לה את היד.

לא יכול לסלוח, גם לא יכול לאבד הכל.
מחפש פתרון אך מוצא רק משאלות...

הלוואי שהוא לא היה, הייתי יכול להיות איתה.
הלוואי שהיא לא הייתה, הייתי יכול להסתכל לו בעיניים ולהגיד
הכל.
הלוואי שאני לא הייתי, הם היו מאושרים...


- רק שתדע אם תקרא את זה...
חברים זה הדבר הכי חשוב ואסור לבגוד בחבר בשביל שום דבר.
באמת מקווה שלא יצא לך לעבור דבר כזה אבל אם כן אולי תבין למה
זה גבול שאסור לעבור.