"אז את חושבת שזה יכאב מאוד?" הינדי לא האמינה כשפלטה את השאלה
המביכה ולחייה הוורודות והשמנמנות נדלקו באש ארגמנית כצבע
להבות הגהנום.
"הינדי!" מלכ'לה היתה יפה. יפהפיה אמיתית בעלת גוף חטוב ודקיק
, עיני איילה גדולות ורכות ועצמות לחיים גבוהות ומסתוריות.
"כל זה לא יעזור לה" הירהרה הינדי במרירות "אבא שלה משגיח
כשרות בסך הכל ובדרך כלל הוא שיכור כך שבטח יחתנו אותה עם אלמן
או עם נכה."
יעזור או לא יעזור , מלכ'לה נראתה כמו דוגמנית משלטי הפרסום
שהושפעה קשות מהאופנה נוסח בית קטן בערבה. היא נראתה עוד יותר
יפה כשהיא הטיפה מוסר וזה בדיוק מה שהיא התכוונה לעשות.
"רק אל תגידי לי שזוהי מצווה." הינדי התפרצה שוב והייתה כבר על
סף דמעות "גם אמא וגם דודה לאה כל הזמן דוחפות לי לאוזניים את
המילה 'מצווה מצווה מצווה' . מה זה קשור בכלל? כל החיים שלי
אני עושה מצוות."
"שקט" רטנה חיה ממרבצה ליד מעקה המרפסת "עוד ישמעו אותך,
אוזניים לבני ברק ואת יושבת בחוץ."
שלושתן ישבו במרפסת דירתם של הוריה של הינדי בשבת אחר הצהריים.
למרות הצפיפות הגדולה העדיפו החרדים בבני ברק לא להפוך מרפסות
לחדרים, כי המרפסות סיפקו פיתרון נוח וכמעט מיידי למצוות סוכה.

חיה הייתה ילדה שמנמנה שעירה ואנטיפתית. מזלה היה שהיא השתייכה
לשושלת רבנים חסידית עתיקה והיו לה רק אחים.
השדכנים בחסידות גור לטשו עיניים לאחיה המיוחסים והמבריקים
ולכן הסכימו לשדך לחיה בחור פשוט אבל נחמד וירא שמיים , בתנאי
שגם כל האחים שלה יעברו אצלם. רק במקומות מעטים העזו לקרוא
להסדר הזה בשם 'עסקת קומבינציה'.
"אמרתי מצווה?" משכה מלכ'לה בכתפיה הדקות והחטובות "ברור שזו
מצווה , אבל יש הרבה מצוות. מה שחשוב כאן שזו ההנאה הכי גדולה
שיכולה להיות לגבר , זאת אומרת לאברך , בעולם.
החתונה זו כזו עסקה. את תלדי את הילדים שלך והוא יצטרך לדאוג
להם וללמד אותם לדבר ולבדוק שיכנסו לחיידר טוב ולישיבה טובה
ולדבר עם הרבנים שלהם וכל זה.
למה שהוא יעשה כזה דבר אם הוא יכול להשאר בישיבה , לאכול שם
ולישון שם? בגלל שהוא מקבל את הגוף שלך בתור צעצוע וממנו הוא
יכול להנות."
"וזה אומר שאני צריכה לסבול ?" יללה הינדי בסבך דימעותיה
"בשביל ילדים שעוד אין לי?"
"את כזו ילדה קטנה" נשפה חיה "היה מתאים לך להתחתן בעוד חמש
שנים."
"אולי" לחשה הינדי "בעוד חמש שנים אני אהיה בת עשרים וארבע אבל
אני מתחתנת מחרתיים."
"אם כולן היו חושבות כמוך אז לא היו יותר יהודים בעולם." פסקה
מלכ'לה "והיו רק גויים ועבודה זרה ובטח השם היה מביא שוב את
המבול."
"אבל זה יכאב לי " התעקשה הינדי "זה יכאב לי מאוד."
"טוב " נאנחה מלכ'לה "אז אני אגיד לך מה שאחותי הגדולה סיפרה
לי מה שהיה לה כשנחום עשה לה את זה פעם ראשונה."
"איך היא העיזה לספר לך?" קראה חיה מפינתה "אסור היה לה לדבר
על זה ולך בטח שאסור להעביר את זה הלאה . זה שקצים ותועבה כמו
שלימדו אותנו בשיעור על שמירת הלשון."
"נכון" הודתה מלכ'לה "אבל תראי איך הינדי בוכה. תקשיבי
ינדלה."
"אני מקשיבה" מלמלה הינדי וכתפיה מרטטות "רק תני לי רגע לנגב
את האף."
"אחותי אמרה לי." התחילה מלכ'לה את סיפורה "שהוא כיבה את האור
והיא שכבה במיטה ולא ראתה שום דבר. אחרי זה היא שמעה את החריקה
כשהוא נכנס למיטה ותיכף הוא תפס אותה בידיים שלו. פתאום היא
הרגישה כמו איזה עכבר מטייל לה על הבטן ובעלה הזה התחיל לנשום
עמוק ואז היא הרגישה איך העכבר יורד ויורד ונעשה גדול יותר
וקשה יותר."
"נו?" הינדי שלחה מבט למלכ'לה מעיניים תכולות גדולות שהיו כמעט
יבשות לגמרי.
"ואז " הנמיכה מלכ'לה את קולה ורכנה לכיוון הינדי "היא הרגישה
משהו שמדגדג אותה שם למטה והיא כמעט התחילה לצחוק."
"לא נכון!" מחשבות פרועות ביותר חלפו בראשה של הינדי ורובן
נגעו לאחותה של מלכ'לה ולגיסה שנחשב לאברך סביר למדי.
"אני נשבעת לך" הינהנה מלכ'לה בראשה הכהה "ואז כמו שזה מדגדג
אותה פתאום היא הרגישה כאב כמו שהיא מקבלת כזאת מכה ממשהו חד
והיא הרגישה איך נוזל לה דם בין הרגליים."
"ריבונו של עולם!" צווחה הינדי וחזרה לבכות במשנה מרץ.
"רגע אחד" נזפה בה מלכ'לה "אחרי דקה הפסיק לכאוב לה והיא
הרגישה שמשתפשף לה למטה וזה היה לה מאוד נעים."
"מלכה!" חיה נהמה כנמר בכלוב "איך את מדברת? משתפשף? תהיי
בריאה את ואחותך הצדקת."
"ואז היה לה כל כך נעים שהיא ממש התחילה לצחוק." התעלמה מלכ'לה
מההפרעה "ואז נחום חיבק אותה ונישק אותה ואמר לה שהיא בובה
ובונבון ומלאך."
"מרוב שטויות שאני שומעת כאן." עשתה חיה בלון מהבזוקה שלעסה
"תיכף תפרח נשמתי ואני אהפוך למלאך בעצמי חס וחלילה , אולי אני
לא אהיה מלאך בובה כמו אחותה של מלכ'לה אבל אני אעוף בשמיים
מעל החופה שלך הינדי ואתפלל שהשם יוציא לך את כל השטויות
מהראש."
"איך את יודעת שאלו שטויות?" תהתה הינדי "לך אין אחיות."
"אמת ויציב גבירותי" הודתה חיה וחיוך ניבזי התפשט על פניה
השמנים "לי אין אחיות אבל כידוע לכן אימא שלי שתחיה עובדת
במקווה. יום אחד אחרי העבודה היא מביאה איתה את השכנה שלנו רחל
שהתחתנה בדיוק אז ורחל בכתה כמעט כמו הינדלה שלנו וישר אימא
שלי גררה אותה לחדר שינה וטרקה אחרי שתיהן את הדלת."
"ואת הקשבת מאחורי הדלת?" לחייה הארגמניות של הינדי החווירו
כחלב "אין לך שום בושה?"
"אני צריכה לדעת אם השכנים שלי רוצחים נכון?" גילגלה חיה את
עיניה בתמימות.
"חיה את כל כך צבועה" גיחכה מלכ'לה "מה שמעת?"
"ובכן" חיה השפילה את צווארה הקצר והזיפי "רחל אמרה שבעלה
בלילה הראשון הוא בא אליה כולו מסריח מוודקה. הוא קילל אותה
וזרק אותה על המיטה. אחר כך הוא התחיל לנשוך לה את הצוואר
וכמעט חנק אותה והוא ... הוא הכאיב לה מאוד."
"ירחם השם " רעדה הינדי "הם ליטאים נכון?"
"כן" אישרה חיה "וזה רק מוכיח שהשיטה של הליטאים היא אסון כי
הם נפגשים אולי עשרים פעם לפני החתונה ואילו אצלנו פעמיים שלוש
לכל היותר."
"זה כל מה שהיא סיפרה?" שאלה מלכ'לה ונעצה בחיה מבט מצועף שהיה
יכול לגרום לשחקן הוליוודי להתעלף באמצע משחק הטניס היומי
שלו.
"לא," חיה לא הושפעה ממבטים "היא גם אמרה שהוא קרא לה בשמות ,
בשמות איומים."
"איזה?" ציפצפה הינדי , מקללת מכל הלב את סקרנותה.
"היא לא אמרה," חיה השיבה "אבל מילים שרק חילוניים אומרים.
מילים נוראות כאלו."
"השם ישמור." מלכ'לה לא נראתה מזועזעת  "ומה אמא שלך עשתה?"
"היא אמרה לה שהיא תדבר עם אישתו של הרב מהכולל של בעלה." חיה
משכה בכתפיה הכבדות "אולי היא אפילו עשתה את זה."
הינדי חזרה להתייפח.
"ינדלה" מלכ'לה הושיטה זרועה ארוכה ומושלמת וליטפה את תלתליה
האדמוניים של הינדי "ככה זה אולי אצל הליטאים ובטח לא אצל
כולם. רחל התחתנה עם פרא אדם ואת מתחתנת עם בחור מצויין ,
חסידי ועילוי. אין לך מה לפחד."
אבל הינדי פחדה.
לפגישה הראשונה שלה עם מנדל היא התכוננה כמעט שבוע. תפרה שימלה
ירוקה וצנועה מאוד , הסתרקה כמעט יום תמים כדי לשוות לתלתליה
התפוזיים איזושהי צורה נסבלת ורצה בכל בני ברק מבת דודה שניה
לשלישית כדי להשיג זוג עגילים הגון.
כשהגיע מנדל לביתה היא חשה דקירה קצרה של אכזבה למראהו. הוא לא
היה תמיר ודקיק כמו יהודה בן דודה , מעילו היה שחור יותר מדי
וארוך הרבה יותר מדי כאילו כמחוות בוז לכל אופנה והתחדשות
בעולם החרדי.
שערו היה חום נטול גוון וחסר ברק.
היא ידעה שהוא נחשב לאחד המוחות מבריקים ביותר בישיבה המקומית
אבל עובדה זו אמרה לה מעט מאוד.
הכל השתנה אחרי שהם ישבו אל השולחן בסלון בביתה והתחילו לדבר.
מהר מאוד היא נשבתה בקסם לשונו המהירה והשוטפת ומצאה את עצמה
מהנהנת וממלמלת בעוד הוא מדבר בקצב קולח על עצמו , משפחתו
ואורח החיים בישיבה.
לרגע קשה היה לה להאמין ששניהם נולדו למשפחות חסידיות באותו
המקום, כי עולמה שנראה לה ביתי , משמים ומובן מאליו הפך בפיו
של מנדל לממלכה קסומה
ומרתקת.
הוא הפציץ אותה בהלצות על אדמו"רים וחסידים , בידר אותה
ברכילות עסיסית והסביר לה בפשטות שלא תאמן את מהותן של סוגיות
הגמרא שלמד בשנה האחרונה.
מדי פעם שהעזה להרים את מבטה מהשולחן היא נתקלה בעיניו האפורות
והעליזות שברכו אותה בעליצות מעבר לזגוגיות משקפיו.
אחרי שעה בערך , כשקם להפרד ממנה לשלום וסגר אחריו את הדלת היא
המשיכה לשבת במקומה , הלומת חושים כמוכת רעם וניסתה להזכר אם
היא בכלל הצליחה להגיד משהו במשך כל השיחה.
"איך היה?" יצאה אמה מחדר השינה ונעצה בה מבט חוקר "הסתדרתם?"
"אמא" החלה הינדי להתייפח ווהתנפלה על אימה בחיבוק "הוא גאון
ומקסים ונפלא!"
"ומה רע בזה?" התעניינה אמה .
"אין שום סיכוי" יללה הינדי "אין סיכוי שהוא ירצה ...." והבכי
בלע את שארית מילותיה.
לא הייתה נערה יותר מופתעת מהינדי כשלמחרת חזר אביה מתפילת
מעריב , חכך בגרונו והודיע "הם מאוד מרוצים."
"זה נפלא" קראה אמה וחיבקה אותו "שיהיה לכולנו הרבה מזל טוב."
הינדי הסכימה בליבה שזה נפלא אבל היא לא הבינה איך מישהו מהסוג
של מנדל יכול היה להיות מרוצה ממנה.
מנקודה זו הדברים התרחשו במהירות מפליאה. הסכמים נחתמו התנאים
סוכמו ולפני שהינדי הבינה בכלל מה קורה היא מצאה את עצמה יושבת
במסיבת אירוסין ליד מנדל כשבני שתי המשפחות שרים בעליצות
סביבם.
זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלה לברר את העניין.
"סלח לי בבקשה," היא פנתה אל בעלה המיועד כשאיש לא שם לב
"הייתי רוצה לדעת."
"מה?" הוא תהה במבוכה וניגב את זגוגיות משקפיו .
למה אני." היא בקושי ביטאה את המילים הנוראות "למה הסכמת
ש..."
"אה" הוא חייך אליה בחביבות חושף שיניים צהובות מעישון "את
הזכרת לי קצת פודינג."
הינדי לא הצליחה לומר דבר בהמשך הארוחה.
גם כשאמו של מנדל ענדה לידה את שעון הפלטינה שמנדל קנה לה היא
לא הייתה מסוגלת להתבטא ביותר מהנהון מנומס.
באותו לילה היא לא הצליחה להירדם וגם בלילות העוקבים שנתה
נדדה. היא לא הבינה את תשובתו של מנדל ופחדה.
"אילו הייתי יפה כמוך" היא אמרה למלכ'לה אחרי שתיקה קצרה "אז
הייתי מבינה למה הוא הסכים בכלל. אבל אני לא. אני... יש לי
נמשים בלי סוף. הוא עילוי , הוא גאון והוא צדיק . הוא היה יכול
להתחתן גם עם הנכדה של האדמו"ר."
חיה פלטה גיחוך קצר ומכוער.
"אילו הוא היה רוצה להתחתן איתי." מלכ'לה ענתה "זה היה אומר
שהוא לא רציני. אף צדיק לא היה רוצה  שאבא שלי יקיא לו על
השולחן בערב שבת ובטח לא היה רוצה שהילדים שלו יהיו שיכורים.
"
"נראה לי שיש לך מזל גדול הינדי." חיה קמה ממקומה "את מתחתנת
עם בחור רציני מאוד וטוב מאוד . לא נראה לי שיש לך ממה לפחד."
"בדיוק" הצטרפה מלכ'לה להסתלקות "בטח לא נראה אותך עד לחתונה
אז שיהיה לך המון מזל טוב."
"תודה." הינדי בקושי מצאה את הכוחות לקום וללוות אותן אל הדלת
"תודה רבה שבאתם."
מהחתונה זכרה הינדי רק שברי תמונות קטועות. השמלה הייתה קטנה
עליה. העקבים כאבו והיא בקושי הצליחה לנשום. כשהיא הגיעה עם
מנדל לדירה הקטנה ששכרו בבני ברק היא הודתה לאל על שחתונה היא
אירוע של פעם בחיים.
"אני צריכה להחליף בגדים" היא אמרה לבעלה ונסגרה בשירותים לחצי
שעה. מוחה פעל בקדחנות רבה. היא ניסתה להזכר בדברים שאמרו לה
לעשות. בסופו של דבר היא לבשה את כתונת השינה שלה. הורידה את
תחתוניה ופרצה בסערה מתוך האמבטיה לכיוון המיטה. שם היא התכסתה
בשמיכה עד מעל הראש וניסתה להשקיט את ליבה שדפק בקצב של שלוש
מאות פעימות בשניה.
היא שמעה את בעלה מסתובב בבית עד שהגיע אל החדר ואז למרבה
הזוועה היא שמה לב לקול ברור של פתיחת תריס.
"החלון צריך להיות סגור." היא מלמלה ממתחת לשמיכה "את זה לפחות
אני זוכרת."
"אפשר לסגור אותו אחר כך." אמר מנדל באדישות . "מה שלומך
הינדי? למה את מתחבאת?"
"אני מפחדת." היא העיזה לומר "אני מפחדת מאוד."
"אנשים מפחדים מהבלתי מוכר." קולו של מנדל צלצל בעליצות "זה
טבעי. ככה הקדוש ברוך הוא ברא את האדם שלא יקפוץ לתוך כל
הרפתקה מזדמנת ויטרוף את נפשו בכפו. אל תתביישי בפחד שלך, הוא
זה שהופך אותך לאנושית."
"יהודיה אתה מתכוון." ניסתה הינדי לתקן אותו בקול רועד למדי
"השם ברא את היהודים ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים."
"לאו דווקא." היא שמעה את קול צעדיו של מנדל "גם הגויים
מפחדים."
"אבל" מלמלה הינדי "אין להם את דיני הצניעות שיש לנו."
"טוב יש להם דברים אחרים." הגיעה התשובה הלאקונית מבעלה "הכל
אותו דבר בסוף."
"איך אתה יכול.." הינדי הטילה את השמיכה מגופה והתיישבה על
המיטה כשדמעות בעיניה "אתה משווה יהודים לגויים ... אתה..."
"בלי להתרגש" חיוך התפשט על פניו של מנדל שפשט את חולצתו ונשאר
לבוש רק בגופיה גברית ארוכה ומטונפת "בשר זה בשר ודם זה דם
ואין שום הבדל."
"אבל השם בחר את היהודים מכל העמים!" קראה הינדי "ואני לא
מאמינה שאתה שכחת את זה."
"את היהודים?" הוא הרים גבה בבדיחות מסוימת "את משוכנעת? שימי
לב עכשיו."
הוא הסתובב והתמתח בהבליטו זרועות וגב שריריים באופן מדהים.
אילו הייתה הינדי יודעת איך נראים אחיה הגדולים ושכניה מתחת
לחולצותיהם בוודאי שהייתה מופתעת מהעובדה שעילוי מבריק כמו
מנדל הצליח לפתח לעצמו גוף שכמוהו רואים לעיתים נדירות אפילו
בנבחרת האולימפית.
"תגידי" הוא שב ופנה אליה "נכון שאין לך שום מושג מה הולך
לקרות עכשיו?"
"אמרו לי ש..." התחילה הינדי לגמגם "אתה לא יודע?"
"אני יודע" הוא משך בכתפיו "אני סתם מופתע כל פעם מחדש."
"מממה?"  גימגמה הינדי ורעד עבר בה "אתה כבר עשית את זה עם
אחרות?"
"לא." מנדל גיחך "טכנית אני בתול לא פחות ממך. הזדמנויות היו
הרבה , אבל את יודעת , זה כמו לזיין שניצל."
לא היה להינדי שום מושג מה הוא אמר ולמה הוא התכוון. המילים
היו בעברית ועברית היא ידעה אבל הן היו מסודרות בצורה לא
הגיונית. היא חשבה לבקש ממנו הבהרות אבל לפני שהספיקה להוציא
הגה התחיל מנדל להשתנות.
שיער קצר נוקשה וזיפי התחיל לצמוח על כתפיו הערומות , על אפו
ועל לחייו. סנטרו התרומם והתחיל להזדקר קדימה יחד עם לסתו
העליונה ואוזניו החלו לצמוח למעלה ולצדדים ולהתכסות בשיער גם
הן.
"אהה" הרהרה הינדי "את החלק הזה לא סיפרו לי ."
היא דמיינה בגיחוך את אביה ליד אמה מתחיל להתכסות בפרווה
ולגדל ניבים וחשבה איזה אסון זה היה אילו היא הייתה נכנסת
בטעות לחדר בזמן שהם עשו את זה.
עכשיו נראה מנדל ממש כחיית טרף , עם שיניים ארוכות , עיניים
אדמומיות זוהרות וחרטום זאבי ארוך ושחור.
היא לא העיזה להוציא מילה אבל במעמקי ליבה דינדנה עליצות
משונה. עכשיו היא הבינה למה היה נחוץ מעטה הסודיות החמור מסביב
לחדרי המיטות. הגברים פשוט התביישו בעצמם ולא רצו שהנשים
תדענה. כמה מגוחך , עם כזה פרצוף כלב מתבקש כמעט לתת להם
שאריות מהשניצל ואת הראש של התרנגולת.
"אני שמח שזה משעשע אותך" נהם רכות היצור שהיה פעם מנדל כשראה
את החיוך הבלתי רצוני שלה מתפשט על פניה "אבל מבחינתי לאכול
ארוחה טובה פעם בשנה וחצי זו ממש איכות חיים ירודה."
"אני מצטערת" היא לא ידעה על מה הוא מדבר אבל הייתה בטוחה שכל
העניין מביך אותו כהוגן "אתה יודע מה לעשות אז תמשיך."
"אילו את ידעת מה לעשות " היצור דילג אל המיטה ונעמד עליה
"היית שואלת 'סבתא למה השיניים שלך גדולות כל כך?' אבל פשוט לא
נולדת בתרבות הנכונה."
"אני שואלת את סבתא שלי," אמרה הינדי לבעל שהיא כבר התחילה
לחבב "רק מה שלומה ואם לא כואב לה כבר הגב."
"זה לפחות יחסך ממך" קולו של היצור היה עבה , צרוד וחורקני.
הוא הרים את ראשו , פער את מלתעותיו ואז בתנועה חטופה נעץ את
שיניו בזרועה השמאלית של הינדי ובתנופה קרע אותה מגופה.
"טעים!!!" הוא חירחר בהנאה "פודינג!"
"מה?" צווחה הינדי , המומה מכדי לחוש איזשהו כאב כשהדם נובע
מכתפה כמו משיבר עירוני מפוצץ. ואז הרפה היצור מהזרוע והיא
יכלה לראות רק את עיניו מבזיקות בהתקרבן אל פניה בטרם סגרה
עליה האפילה.
כשסיים היצור את ארוחתו המזוויעה הוא ירד מהמיטה הארגמנית ופתח
את החלון בכף יד פרוותית ומטופרת. הוא מילא את ריאותיו באוויר
הלילה הקריר ואז, מתוך בית חזהו המנופח שלח יללה ארוכה מתנגנת
וזדונית אל תוך הדממה החשוכה והשלווה.
מכל רחבי בני ברק השיבו לו אחיו בנביחות גבוהות וממושכות מלאות
בשמחה לאיד. קולם החד נשמע מבין הבתים , החצרות , הישיבות
ותלמודי התורה ושרשרת הצווחות התמשכה לה אל האחים הרחוקים
יותר, מפאתי לוד ועד רמת השרון. רק הירח , מלא אדמומי ואדיש,
המשיך לסקור את בבואתו העגולה מעל דודי השמש מכוסי הלשלשת.