כל תא בגופי קורא לעזרה
כל עצב שבי מתחנן לתשובה
העיניים שלי, לא מביטות במראה, מתעבות את מה שנגלה אליהן,
מביטות באנשים, מתרוצצות, מבקשות, הביטו בי! אל תוך עיניי! ראו
מה עובר עליי, בתוכי... בבקשה, אל תהיו עיוורים, הביטו בי, זה
כל כך ברור....
האוזניים שלי, כבר נחרשו מקול היבבות החנוקות, כעת הן מחפשות,
מחכות לתשובה שתענה לקריאתי, תרות אחר ההזדהות, ההקשבה... היכן
ההקשבה? לא יתכן... לא ייתכן...
הידיים שלי, שני גושי בשר בצידי הגוף. מיותרות. אפילו לחתוך
ורידים אני לא יכולה... נשלחות מעצמן בתחינה, עזרו לי! הצילו
נפשי... ואחר נופלות שוב לצדדים, חובקות אותי, תומכות בי, מאחר
ולא נענתה קריאתן...
רגליי נכשלות במנוסתן מעצמי. קמות שוב וממשיכות בריצה. כל רגל
נאנקת בתורה, עצרו אותי! אני רוצה לנוח... אני רוצה לישון...
ברכיי נפצעות כשהן כורעות על רצפת האספלט הרטובה, אני שומעת כל
נים וכל וריד בגופי זועק הצילו. הצילו נפש אבודה, נפש בודדה...
עדיין ילדה... כל שערה גונחת בכאב זועקת באימה, כשראשי נחבל על
שפת המדרכה.

אני שונאת אותו -
את מה שגדל בתוכי.
הלוואי והיה מת! הלוואי ויעזוב אותי בשקט... מתפשט בי לאט,
מתרחב מן הלב שהובס וסופית כבר נכבש, אל הבטן התחתונה ובמעלה
הגרון. עושה הקפה מכיוון הכתף ומתקיף גם הנפש במשכנה. ועכשיו
הוא שולח גם חיילים אל המוח, שיהרסו את מה שכבר דפוק ממילא.
אני שומעת אותו לוחש לי אי-שם עמוק בראשי, "את לבד... את
לבד..."
אני לא!! אני זועקת, אני רק קצת אבודה... והצחוק המרושע שממלא
את תוכי, רגע, בעצם, זה לא הצחוק שלי? תעזוב אותי! אתה לא
אני... ונאנחת למראה עוד איבר שנכבש במלחמה האיומה הזאת, בסוף
אני אכנע... נורא קר לי בפנים, נורא חשוך ובודד. יש רק אותו,
שכבר הספיק להשתלט לאט ובשיטתיות על כמעט כל דבר. נשאר רק הכבד
ושלושה איברים שמעולם לא ידעתי מה שמם. אבל המפקדה הראשית
בידיו, זה רק עניין של זמן. אבל יש עוד תקווה, נשארה עוד זעקה
אחרונה. אם רק ידעו, אם רק היו מסתכלים, עמוק לתוך העיניים, לא
סתם בפנים... הם היו רואים... אתם לא רואים אותו מציץ מבפנים?
אתם לא מזהים, זאת לא אני! זאת לא אני... בבקשה, זאת קריאה
אחרונה לעזרה, תצילו אותי, בבקשה... למה אתם לא שומעים? אני
באמת לבד? אני באמת לבד... אני לבד... אני לבד!

וחשיכה.

אני לא מעיזה להביט במראה, אני רואה אותו, לא אותי. אני שונאת
אותו! אני שונאת את עצמי... כבר כמעט ונכנעתי, לעיניים כבר אין
כוח להתרוצץ ולקרוא לעזרה. כבר האוזניים כמעט ואיבדו את חוש
השמיעה ושוב אין לי סיבה להקשיב לאוויר. הידיים רק חובקות את
עצמי, מגינות עליי מבפנים. והרגליים עייפו, נמאס להן לברוח, גם
ככה אין לאן. הורידים בלמו את פי הנימים, שומרים את כוחם
למלאכה שהטיל עליהם. השערות השתתקו, אני מפחדת לשאול אותן
מדוע, אף פעם לא היה לי באמת עם השער שלי יותר מידיי נושאי
שיחה...

והפה, ממשיך לעטות חיוך מזויף, ולהישאר שקט.
אולי הוא כבר אבוד, ומסווה את ההוא שבפנים,
אולי הוא שומר כוח, עוד מעט כוח, תקווה אחת קטנה,
הזדמנות יחידה -
קריאה אחרונה לעזרה.