אחמד דומם את מנוע הרכב ובהה בסמל שהתנוסס על ההגה, מרוב
מבוכתי לא שמתי לב בכלל שהוא הסתפר.
אין כמו יפו בלילות, שקטה. לפעמים יותר מדי שקטה.
אחמד קינח את האף הנשרי שלו בחתיכת טישו שמצא בצד הדלת והחל
מגלגל משהו בין ידיו, ספק חוקי, ספק לא. התביישתי נורא, בגללי.

"עזוב עשן עכשיו אחמד, בוא נחשוב איך מוציאים אותך מהבוץ
הזה".
"למה אתה דורך לי על הבצעים? אני חוזר לעזה, נמאס לי ממכם!"
המבטא שלו היה כבד, אולי זה מה שהפיל אותנו. אחמד היה הדרבוקאי
הכי טוב שניגנתי איתו, אפילו הכי טוב ששמעתי, אוצר של ממש.
במנהלת ההגירה לא הסכימו להקשיב לנו אפילו כשניסינו להאריך את
תוקף האשרה שלו, הם טענו שהשהיה שלו עשתה כבר את שלה, לא יעזור
בית דין של אלוהים. אולי לא הפכנו פיזית את השולחנות אבל עשינו
מספיק רעש שם. כנראה יותר מדי רעש. "היינו בטופ הא?" זרקתי
לעברו, לא יודע איפה לקבור את עצמי. "יותר מדי בחד במדינה שלך,
בדיוק כמו אצלנו, השתגעו כולם, נדפק לכולם הקוקו..." היו לו
דמעות בעיניים, גם לי.
"וואלה מה שבטוח שיום אחד נחזור לנגן יחד, את החיים שלי אני
אתן בשביל זה!" ניסיתי לעודד אותו. זה לא הולך, אחמד הולך.
"יפה התספורת שלך, היית אצל אלי?"
"אלא איפה!?" הוא חייך חיוך עצוב, חוזר לבהות בסמל הדהוי שעל
ההגה. כל התמימות שבעולם לא שווה עכשיו את הקצה של האני לא
יגיד לכם מה... כולו רצינו לעשות מוזיקה, חשבנו שזה ישבור את
כל הגבולות והמוסכמות, מסתבר שלא, יש יותר מדי עצב ביחסים
שבינינו לבין הפלשתינים.
אולי נולדנו 500 שנה מוקדם מדי, כי עוד 500 שנה בטוח יהיה שלום
וזה הימור שאני מוכן לשים עליו הרבה כסף, בעצם מי לא? אבל מה
עושים בינתיים? (כי ללא ספק לא נהיה פה בעוד 500 שנה כדי לראות
את זה...) משלימים עם זה? מקבלים את זה? מה שברור לי כרגע שמחר
על הבוקר אחמד נוסע למחסום ארז ואת ההופעה בתל אביב כבר
ביטלנו. הכל נגמר, כי בלי אחמד זה לא שווה, הוא חלק מהשלם, ככה
זה במוזיקה, יש כאלה שאין להם תחליף.
"יאללה, אני גמור. בוא נשים אותך בבית" אמר לי אחמד.
"אני רוצה לבוא איתך למחסום מחר..."
"תשכח מזה מהר!" הוא רטן "מספיק קשה לי עם זה גם ככה!",
"אתה מבטיח להתקשר?" שאלתי, מנסה לדחות את הקץ.
"נראה אם יהיה לי מאיפה..."
ואז, בלי לשלוט בזה בכלל, תפסתי אותו וחיבקתי אותו חזק והתחלנו
שנינו לבכות כמו שתי ילדות קטנות, ואני יודע שבדיוק באותו הרגע
לא היו בעולם לא מוסלמים ולא יהודים, לא נוצרים ולא בודהיסטים
ולא השד יודע מה... כי באותו הרגע היינו כולנו בני אדם.