בערך לפני שנה היה לי כלב קטן, בעל פרווה שחורה קצרה ונוצצת.
קראו לו ג'יגה, הוא היה מעט ארוך, דבר שגרם לו להיראות מעט כמו
כלב נקניק, היה לו זנב מעט עקום ופרצוף חמוד שבמרכזו היו
"תקועות" זוג עיניים חומות.
היה לו רק חסרון אחד: הוא תמיד נבח.
תארו לעצמכם: אתם יוצאים עם הכלב החוצה לטייל ויש בסביבה עוד
כלב, ואז הכלב שלכם מתחיל לנבוח בכל כוחו על הכלב השני, הוא
אפילו מושך אתכם לעברו של הכלב השני. שלא רק זה, אלא הוא גם
נבח על כל אדם שהגיע לביתי, אפילו על חברות שלי שראה מספר
עשרות פעמים.
אנחנו, אני ומשפחתי, גרנו בדירה מס' 1, לכן על פעם שמישהו
מהשכנים שכח את המפתחות שלו הוא "דאג" לצלצל אילנו לאינטרקום,
ואז, אז הבלגן באמת מתחיל: הכלב לא מפסיק לנבוח עד שלא עוברות
מספר דקות מייגעות שבהן כמה שלא תסביר לו שאיש לא בא הוא ימשיך
לנבוח.
כלב דפוק!!!
לפעמים, מישהו היה מתקשר באינטרקום בבוקר ואז ג'יגה מתחיל
לנבוח כמו מטורף, המון זמן  הוא נבח, עד שלא העיר חצי מהבית.
כשהוא היה מעיר אותי, תמיד חשבתי: איך שבא לי לרצוח אותו!!!
כאן הסיפור שלי מתחיל.
כל אותם בקרים, שבהם הוא העיר אותי לא רק שחשבתי על לרצוח אותו
אלא גם דימיינתי את זה. לעיתים החיזיון של ההרג היה כל כך
מציאותי שהיה לי קשה להבדיל בין חלום למציאות, היה לי קשה
להבחין אם רצחתי אותו או אם זה היה סה"כ חלום.
פעם דימיינתי  שאני תופסת אותו בשתי כפותיו הקדמיות, מניפה
אותו, ואז בשיא הכוח זורקת  אותו על הקיר, אני אפילו  שומעת את
היבבה המתחננת שלו, ורואה את הדם שניתז על הקירות, אפילו את
הנפילה האיטית מהקיר לרצפה אני רואה.
לפעמים הרגשתי רע עם החזיונות הללו, אך אז הוא היה שוב מתחיל
לנבוח, ואז הייתי מתחילה לרצוח אותו מחדש בראשי.
הרצח החביב עלי היה הזריקה שלו מהמרפסת, כמובן שבדמיון הייתי
זורקת אותו לפחות מקומה רביעית (ולא מקומה ראשונה, הקומה שבה
גרתי). אני רואה את זה: הוא נובח ונובח, ואני תופסת אותו,
פותחת את התריסים של הסלון יוצאת למרפסת וזורקת אותו החוצה.
לפעמים זרקתי אותו רחוק כל כך שהוא "נחת" על הכביש, ושם הוא
בטוח היה מוצא את מותו.
ככל שהזמן עבר כל הרגשתי יותר את היצר הזה להרוג אותו. ההרגשה
הזו, האי סבלנות לצפות לרצח הזה השתלטה עלי. תוך שבוע ידעתי
בדיוק מה אני הולכת לעשות. הורי תכננו נסיעה לאילת, אח שלי
יהיה בצבא, זה רק אני והכלב, אפילו התאמנתי על הבכי שאחרי:" לא
שמתי לב שהוא רץ לכביש..."
זה היה יום חמישי בצהריים, הייתי לבושה בבגדים כהים, היה לי
חבל ללבוש משהו בהיר שיכל להיהרס מהדם של הכלב. חיכיתי לרגע
שבו יהיה כלב בצידו השני של הכביש, דבר שיגרום לג'יגה לנבוח
ולרוץ לעברו. לא עבר זמן רק שראיתי כלב. הסבתי את תשומת ליבו
של ג'יגה לכלב השני, כצפוי  הוא החל לנבוח ולמשוך אותי לכביש.
ניגשתי אליו ושחררתי את הרצועה. ושוב התמזל מזלי, ברגע שג'יגה
קפץ לכביש  עברה משאית שפגעה בו, הוא קפץ 3 מטרים אחורה, שמעתי
כיצד הוא מייבב ומדמם למותו. הרגשתי מעט הקלה. הרמתי אותו
מהכביש, הוא ניראה כל כך חסר ישע.
השאר היה הסטוריה.
אחד השכנים שלי, שבמיקרה היה פעיל בארגון להגנה על בעלי חיים
ראה אותי משחררת את הרצועה, הוא דיווח להורי את זה ואף פנה
למשטרה. נערך שימוע קצר, לא היה אפילו צורך לערוך משפט, כיוון
שהודיתי במעשיי, אפילו לא התביישתי בזה. גזרו עלי שנה  בבית
חולים פסיכיאטרי, או במילים אחרות: בית משוגעים. כל יום כתבתי
לרופאים מכתב שבו הסברתי להם איך רצחתי את הכלב שלי.
מאז אותו יום אני צולעת ברגל ימין, משום מה הרופאים אומרים שזה
מהתאונה. מי יודע למה הם מתכוונים.

לפעמים המשפחה באה לביקור, לרוב פעם  בשבוע שבועיים, לעיתים הם
אפילו מביאים איתם את ג'יגה.