כולם לקח הרוח, כולם סחף האור,
רוח חדשה את קרקפתם הרנינה;
ואני, נשארתי לבד
תחת רעמת השיער.

בדד, בדד נשארתי, השיער אף הוא
בעל קצוות מפוצלים, על ראשי הרעיד.
ידע הוא את לבי: חרוד אחרוד עליו,
על שיערי, על יחידי.

חרש בכה עליי ויתרפק עליי
וכמו שח בקשקשיו בעדי:
"כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם,
ואוותר לבדי..."

וכעין סיום של קינה עתיקה מאד
וכעין תפילה, בקשה וחרדה כאחת,
שמעה אזני בבכיו החרישי,
לקול המספריים החדות-



מוקדש לכל אלה שלא הושפעו מלחצי החברה, ולא הסתפרו.

מצד שני מה שלחצי החברה לא עושים, יעשה הצבא...