בייאושי אני צונח, נרדם על מיטה מכוסה אבק וזוהמה.
לעת ערב אייחף את רגליי ואקשקש בראשי, דם ניגר מעיניים
דומעות.
בייאושי אניח ראשי על הכר ואטבול מחשבותיי בחלום מתוק.
רעד בידי וברגלי יאמר את אשר זכרוני מסרב להכיר בו.
אני נווד עצל, בטלן ומדוכדך. נהנתן נטול הנאות, מייסר את עצמי
מדי ערב על שאיני עושה דבר ואיני עושה דבר גם למחר. נרדם עד
חצות היום.
הזמן חולף ואני חולף עמו, דומם וצומח אך איני חי.
סתם, זה הכל. סתם. מה שהיה הוא שיהיה, ללא ראשית ואחרית וללא
תכלית. כמו כדור המסתובב לשווא על צירו, לו יעמוד לרגע הרי אבד
קיומו והוא בסיבוב סביב עצמו נתון, הולך סחרחר כשיכור ועל גבו
הוא נושא תבל ומלואה, שחי אין קץ, פחד ואימה.
בייאושי אני כורך חבל מחשבות סביב צווארי, והוא הולך ומתהדק
סביבי, הנשימה נעשית כבדה והנשמה ייתרה ומיותרת.
בייאושי רק לשרוד אבקש, רק מנוחה לגופי ומזור לעייפותי. בדקות
הפחד אנסה לכבות את דמיוני הפרוע, אשסהו בשנתי, אשלחהו מערבה -
אל הים בו אינו יודע נוע.
בייאושי אני כבה ושמיכת עלבון וזעם מכסה את גופי, עיני נתונות
בנקודה נראית-בלתי נראית בתקרת החדר. הכל נרשם ומחר יאבד כלא
היה.
השתיקה יפה, גם הנצח שותק, רק האדם הדובר בשפתו הולך וקמל
ונאבק בשתיקת האדמה והנצח. פלא הוא העולם הזה ובייאושי אני חש
בו מרחף בעצמותיי והולם בלבי, פעימה אחר פעימה נוגס הלילה
בתקווה הזכה ובתום.
בעוד רגע קט יעטוף סדין גם את שארית שפיותי ובייאושי איני נתון
בפחד כלל מפני הלבן המסמא.
בייאושי אני צונח, נרדם על מיטה מכוסה אבק וזוהמת זימה.