סיפורים קטנים שהתבשלו במעמקי מוחי, התייסרו עם השעות הקטנות,
התפתלו סביב האוזן ונגעו בקלות בגומות החן ההן, המחייכות אליי
בחיוך מסתורי כמעה, שמסתיר מאחוריו מין משהו כמוס. עקשניות
המילים, סרבו לרדת לדף, שעליו עמל העט, המנסה לרשום, להעביר,
לחרוט בזעה משהו על מעמקי הזמן של הכעת והעכשיו. לזעוק על כל
הייסורים ולנצח את מהות החוויה. לנסות לכלוא אותה באותם
הבקבוקים שמוצאים בים, ולהשאיר טעם של עוד.כמו שכבה טהורה של
חול ים בשעות הבוקר המוקדמת, המקדמת את שירת השחפים הלבנים
המהללים מעל הים בענווה זכה.

דמויות מעניינות, מורכבות, מתוחכמות, היה עטי משרבט לו על הדף
הריק, הלבן. חלקן מודעות לעצמן, חלקן לא. דמויות עם מין ניתוח
של משהו מעניין (שאפילו המורה שלי לספרות לא הייתה מעיזה
לשעמם). עם קפריזות של אופרות סבון, אבל עם משהו משלי; הנגיעה
העמוקה ברחשי הלב, הטבילה הזכה בחלב המחשבות, קרטוב של
מתוחכמות עילאית הייתה מזיזה אפילו  את פלוטו ממסלולו. כמו
חמאה על מחבט חם, הכשרון יהיה פשוט מוטבע וייתן את "ה הידיעה"
בהרגשה של זהו זה. אלה יהיו הדמויות, המושלמות של הסיפור
של...שלי ?

טעם טוב; מין נוסטלגיה רחוקה כזאת, היה מלווה את הסיפור שהייתי
כותבת. הרבה עמודים. עם כל החלקים החשובים. אכספוזיציה, סיבוך,
התרה. אולי אפילו שני שיאים ושלוש אפילוגים. תיאורים כיד
הדמיון. אולי מתח פה ושם וקרטוב של עצבות מתובלת בסרקזם. דברים
שהדמיון שלי היה יוצר, וכל המקוריות הייתה נשפכת, כמו מים
זכים, בטבעיות על הדף הלבן. המוזה, מצב הרוח, השעה, העט הנובע
השחור. דף ריק, צלילי המוסיקה המתרחקת ובאה, כולם היו לידי,
איתנים ומורגשים. אפילו היה רעש ממטרות שאין לי מושג איך הגיע
לכאן, היה מוסיף לשחרור  העילאי של קובץ המחשבות, שהחליט לצאת
לו החוצה ולהשתעשע בכתיבת מילים נפלאות כל כך.

אז למה לא, אתם שואלים. מה הלך לעזאזל בכל השלמות הזאת. מה עצר
בעדי מלכתוב את כל הסיפור השלם, המותח, המעניין, הסוחט עד
דמעות, הנוגע עד למעמקי הנשמה והגוו; עם העלילה, הפלפל
והקתרזיס. מה בכל זאת עצר בעדי לכל השדים והרוחות?
האמת שאני עצמי לא יודעת. אולי זה היה העט, או הנייר,
האטמוספרה, או לעזאזל אפילו המוזה הלא נכונה. אולי היה זה רעש
הממטרות שהופעלו בחוץ, או חסרונן. עדין מחשבה כלשהי שהתרוצצה
לה אי שם בין אחיותיה, לחשה לי, כי יותר מכל, היה זה, חוסר
היכולת המתסכל הזה, לכלוא את כל העוצמהזאת ,עם הרגע והאנושיות
שכל כך חסרה פה. חוסר האונים, שהפך בין רגע לחוסר מקוריות,
הביא לכל כך הרבה מחשבות מעיקות. אולי האזוצנטריות המפליאה
הזאת לחשוב על היכולת לשלוט על הכל. רבים הם הדברים המבטאים כל
זאת טוב מן מהתקשורת הלוקה שלנו. דברים קטנים כמו צבע השמיים,
חיוך תינוק של השכן ממול, או הבועות שנוצרות בשש בערב, בקיץ של
גלי הים התיכון. קטנים, קטנים, הם באו והתעצמו והתערבבו להם עם
הזמן והמקום הנכון, ובעקבות זה בא הדף הריק, השלם מאי פעם.
עליו אני מספרת לכם עם עט כחול, על הסיפור שהייתי כותבת לכם,
אלמלא הוא כבר היה כתוב.