הגענו לפני כמה דקות, אם נהיה מדוייקים, לפני כחצי שעה אבל לכו
תמצאו חניה בתל אביב בשעות הערב (או הבוקר, או הלילה, או
הצהריים), ניסינו את כוחנו כמו כל נהג/ת זר/ה שמגיע אל עיר
החטאים. חיפשנו חניה חוקית בחינם, מחזה משעשע למדי לצופה מהצד,
שורת מכוניות נוסעת לה באיטיות מרגיזה ומזדחלת בתוך צפיפות
הרחובות, כל רחוב צידי מלא עד אפס מקום, אנשים, נשים וטף
עומדים ליד מקומות חניה ריקים שעות כי הבטיחו למישהוא לשמור לו
על החניה, נהגים צעירים וותיקים מוצאים גרגר של מדרכה עם כחול
לבן ושם מנסים להכניס את ה- G.M.C שלהם למרות הסיכוי הקלוש
והבלתי אפשרי שהם יוכלו להיכנס, עד שהם מתייאשים והולכים...
להחליף את האוטו. לאחר 2.5 דקות מורטות עצבים שמתלוות לעוד 25
דקות מורטות גם כן נפלטת הקללה הידועה שמצטרפת למשפט הנדוש
:"אני שונא/ת את תל אביב, אין פה אף פעם חניה, אף פעם!". מוזר
איך נוצרת שנאה כל כך גדולה לעיר והכל בגלל חוסר החניה שבה,
ועוד מוזר שאנשים ממשיכים להגיע כדי שיוכלו לקלל שוב עד הפעם
הבאה שיחזרו לכאן. תמיד, אבל תמיד, מגיע שלב הכניעה שבו מחפשים
אחר החניון שיציל אותנו ונתחיל כבר בערב שקוצץ לנו ע"י המלחמה
האבודה של הנהג דון קישוט  בטחנות הרוח בצורת המדרכות
הכחולות-לבנות-אדומות (עכשיו אני מבין למה אנחנו שונאים כ"כ את
הצרפתים...), אנחנו תמיד מופתעים מהמחיר המופקע לדעתנו שצריך
לשלם עבור השארת המכונית לחסדי הנוטר המנומנם, למרות שגם בפעם
הקודמת שילמנו את אותו מחיר בדיוק, גנבים.
מצאנו חניון, שילמנו את דמי החסות (המופרזים כמובן) והתחלנו
לצעוד לכיוון "בית ציוני אמריקה" שם אמורה להתחיל איזו הופעה
שאין לנו מושג על מה היא אבל אמרו שזה דבר איכותי וכמו כל
אדם/גברת שמתיימר להיות אינטיליגנט/ית ובעל דעה מוצקה בשיחות
חברה החלטנו להיות בהצגה הזאת.
כבר בתור לקופות הבננו שלמרות שהצטיידנו מבעוד מועד בקופוני
הנחה מאתר WALLA באינטרנט כך יש גם לעוד עשרות אנשים
"מתוחכמים" כמונו שפשוט הגיעו לפנינו, אם זה עקב מציאת חניה
לפנינו בשיטות קונבנציונאליות (להגיע מהצהריים של אתמול) או לא
קונבנציונאליות (לשכור דירה בתל אביב), כך או כך אפשר לומר בפה
מלא - נדפקנו.
התייאשנו וכבר התחלנו לחשוב לאן נמשיך מכאן, את הבאסה כבר לא
ממש יעזור אם נחצין או נפנים, צריך להמשיך הלאה.
הבטתי סביבי על כל דמויי האינטיליגנטים, אוחזי קופוני ההנחה,
שחקנים ללא משכורת רשמית, מסתכלים סביבם, בוחנים את האנשים,
זעים באי נחת, מפחדים שחס וחלילה מישהוא ישאל אותם על סיבת
בואם ולא תהיה בידם תשובה מספקת או מתוחכמת מדי, מה הם יגידו?
"אני כאן כי כולם באו לפה", יופי ממש מתוחכם, עדיף שאשתוק.
בין המשוטטים גם סלבריטאים חצי אלמוניים, מתגודדים בהמון לבדם,
מראים שכאילו באו לתת כבוד להצגה החדשה (שאיש עוד לא יודע במה
היא עוסקת), הם מקווים לצאת מאלמוניותם, ששחקן יזהה אותם מאיזה
הצגה זניחה שעשו פעם יחד, איזה מונולוג שכוח אל שעשה השחקן והם
היו צריכים להפריע, רק לשניה, אם זה לשאול אם הוא רוצה קפה
(כמלצרי/ית), אם להודיע שיש לו טלפון דחוף(כפקיד/ה), או סתם
לחלוף על פניו ולהפסיק את שטף דיבורו, אח, איזו חוויה מענגת.
הם מרגישים עצמם מורמים מעם אך בתוך תוכם הם חסרי בטחון, "אולי
איש לא מזהה אותי בכלל? למה באתי? אני כלום כאן" ושאר מחשבות
מניה דיפרסיות אובדניות שכאלה.
אנחנו, שלא באנו כסלבריטאים זוטרים או רודפי אגו במסווה של
אינטלקטואלים התחלנו ללכת לכיוון היציאה כשפתאום ראינו
אותו...
הוא עמד בכניסה לאולם והביט נוכחו, הסתכל סביבו במין חיוך
מעושה, מבסוט מכמות האנשים שהגיעו לראות אותו ואת חבריו, "אולי
עזר שעשינו עסקה עם אתר WALLA" חושב הוא בטח לעצמו, "הגיעו ממש
הרבה".עמידתו אמרה בטחון עצמי לא מבוטל ולראשו חבש כובע גרב
אדום עם פונפון בקצהו, מעניין מה הוא מחביא מתחת לכובע?
תמיד הוא נתפס בעיני הכל כאיש מצחיק, אולי זאת המופרעות שלו,
האישיות המוחצנת שלו ואולי פשוט בגלל הבדיחות המצחיקות שלו, יש
אנשים שהם פשוט כאלה. תמיד הוא הצליח להפיל אותי לקרשים, כל
הופעה שלו גרמה לי להחזקת הבטן ולדמעות בעיניים, בימים כתיקונם
אדם שגורם לי להחזיק את הבטן ולבכות היה נתבע על אונס או על
הטרדה מינית, אלא אם כן זה היה בעלי ואז... אך כאשר זה
קומיקאי, ועוד ברמתו - מקובל עליי העניין.
ניגשנו אליו, בושה מעולם לא הייתה צד חזק אצלי, ושאלתי אותו
ישירות "מה יש לך מתחת לכובע?". הוא חייך בחיוך שרמנטי ואמר
שזאת הפתעה מרעישה אז שנהיה בשקט וכולם יראו אותה בהופעה,
הסברנו לו שאין לנו כרטיסים ולא נוכל לראות את ההופעה/ההפתעה
המדוברת. כנראה שהוא נכנס לעניין כי הא אמר לי שאם אני רוצה -
שאמשוך בפונפון  ואראה במה מדובר לפני כולם. התלבטתי קצת, אחרי
הכל לא בכל יום (או לילה) ניתנת לך הזכות לחשוף סלבריטאי, לא
נעים. ואז ק' שעמד לצידי ניגש ובתנועה אחת חדה ומהירה הניף את
הפונפון מעל לראשו של שרון וגילה שהוא עשה קרחת!
כבר חצי שנה שהוא מתהדר בשיערו הארוך כמו שמשון הגיבור בכל
הופעותיו הפומביות שצריך/חייב/רוצה הוא לעשות מתוקף תפקידו
ולפתע בום! קרחת!
המומים הבטנו בו, והוא? רק חייך, החזיר את הכובע (והפונפון)
לראשו ואיחל לנו המשך ערב טוב.
איך הוא גנה לי את הפונפון של שרון?
                                         
                                       (מוקדש לתומר שרון)