אמצע החודש. אני מנסה לארוז את אבריי מחדש, ואין לי כח. הם
מתפרקים כמזוודה שבורה, ואני עצמי כבר לא אתן יד לדבר הזה.

אני יושב, ומסתכל על האנשים שחוזרים מהאוטובוס, שחוזרים הביתה
לאמא שלהם הילדים מהגן, והילדים מהאוטובוס של היסודי שחוצים את
המדרכה, והילדים צועקים "פתח", ו"סגור", והמכוניות מצייתות
להן.

, ואם יעבור משוגע אחד, וידרוס את כולם, וכששאלתי את זה את
עצמי, נתתי לעצמי שתי סטירות בלחי כמעט. כי מי אני שיחליט שזה
מה שנכון.

לכל אחד מהילדים בגן, וביסודי היתה דרך ההתבטאות שלו, ובסתיו,
זה כאילו שכולם מטאפורית היו סוג של צבים, שנפלו מהעץ, לאט
לאט. צבים שהם עלים שהם צבים שהם עלים שהם צבים שהם עלים,
וחוזר חלילה.

מתי
מתי יהיה כבר סתיו?



(הסיפור זכה במקום ראשון ב"סיפורון", תחרות הסיפור הקצרים
השנתית של ביה"ס היסודי שלי ברמת-חובב כשעוד גרתי שם בכיתה ד')