יום הולדת יום הולדת שמח ככה הוא צעק לי בתוך הראש ואני כמה
שלא ניסיתי להחניק את הדמעות ואת  הרגשות לא יכולתי ונתתי
להכול להישפך החוצה ככה לפניו, איזו הרגשה מבוישת, לו יכולתי
לשנות ולו רק רגע קט מחיי אני, הייתי מוחק כל זיכרון לשארית
תוצאה זו.
אבל ככל שהבכי התעצם ככה גם התמכרתי לתחושת הריקנות שמילאה את
תוכי, כל כך הרבה זמן הייתי עצור חיי פסקו מבפנים וגופי הכיל
רק אבק זיכרונות של עבר, ראשי נדד למחוזות רחוקים ודמותי דמתה
לעלה נידף ברוח, הבדלנו היחידי שלעלה היה לאן ליפול לאחר
הרדיפה האין סופית של הרוח ששיחקה בחייו ולי לא.
הלכתי סחור סביב עצמי ונתתי לחיי לנתב להם מסלול בים
האפשרויות, שקעתי באפרוריות של היום ובשחור של הלילה לא היה לי
שום תוכנית בריחה מגורלי שנראה שנחרץ לא לפני לפני שנים. עכשיו
אני צריך לעמוד מול עצמי ולהתמודד באומץ, לתת לשחור לצאת לכסות
את הכול, להשלים אם דברים שלא האמנתי להפסיק להלחם בדמיון
ולחלוק אם שארית מהותי את רצונותיי. התמודדות זו הלכה וגברה
ככל שגופי נתן לעצמו את האות אם הקיצה אל אותו יום חדש שאמור
להביא את ההוכחה וההשלמה, חוסר הכרה בחיים הכרתיים ניסיתי
לעלות מחשבות במוחי אבל נדמה שהכול כבוי עדיין אין ניצוץ אין
שום כלי שיפעיל שוב את תחושתי.    
אבדון כולי נועד לקלון האם לא נוצר עוד החבל בו אני אמור
להיאחז, אבל תשובתי נענתה כבר עוד לפני שנשאלה, לא היה מפלט
מהמקום בו אני כלאתי עצמי עכשיו נותרה רק ההמתנה. סחבתי את
שברי אל החלון, הלובן הנשקף מבחוץ טשטש את חושיי הכה בי
בסנוורים ניסיתי לרצות את עצמי בסביבה שונה נוטפת אושר ונופחת
חיים אך במהרה החוויר לי לגלות שאיבדתי את תחושת המציאות ואני
כגרגיר שחור בים לבן שצף בתחושת חוסר אונים ומשאיר אחריו שביל
ריקבון. לזמן כבר לא הייתה אפשרות לחדד אותי וריגוש פנימי
וכבוד היו ממני והלאה, תמונות התחילו לרוץ מול עיניי הכבויות
בניסיון לחדש ולהזכיר לי מי אני, מצאתי את עצמי מפשפש בכל תא
בגופי שצועק לי להמשיך, אבל האמונה מהחוסר רציונאל אפפה אותי
ואדים של זעם הפכו לטיפות של הבנה שירדו על השתקפותי בחלון.
ואז קלטתי שמרוב שינוי ובריחה רצופה מכאב כבר לא זיהיתי את שמי
יותר. קרביי התהפכו בגופי ולחשים סמויים צצו ונעלמו חיפשתי
חוזק מסביב ויכולתי למצוא רק חולשה, חוסר התמודדות אם נתונים
אמיתיים ויותר מזה אם פרי ייצור אנושית ממוחזרת היו לי כנטל
חזק שגורר אחורה ולא מרפה. נשימתי ניסתה לפלס לה דרך החוצה בין
כל האבלים שבתוכי, אבל ככל הנראה יש בי עדיין עוז לגבור על כל
העצב, וכל שנישאר לה זה להביט בסבל דרך החלונות הכהים שהולכים
וסוגרים עליה. נלחמתי מלחמות לא לי והרגשתי כמיהה לגבי כל נולד
ומצוי שרק החל את חייו, איבדתי את ייחודי בכך שבחרתי להתעלם
שיש הרבה כמוני והעדפתי לחיות בעומק ההכחשה.