והנה נושבת לה הרוח, ואני מביט אל החמה היוקדת בפניי. שיער
התלכך בבוץ, בדרדרים, שצבעו החום-חיוור כבוץ רק לפני ימים מספר
כיסה קרקפתי כרעמה צנועה, כעת הוא מטונף.
ואין זה אומר שאין אני מוכן לעומד לבוא.
כי גם כשספינות שקעו בים,
וגם שנשרים חיפשו נבלות אדם,
ואפילו אם אסירים הושלכו לכלא וננעלו שם לעולם
יש לי מן תקווה חלושה, שבמחשבה הגיונית ניסיתי להבין ללא
הצלחה,
אבל אם אני הולך למות...המילים צורבות לי בראש כפצע שזמנו
להפתח עוד לא הגיע...כי אם אני הולך למות...ואני יכול לחוש את
הדם אשר נוטף מאותו נדר שנדרתי על חרבי...כי אני הולך למות ?
אז אם אני אמות ? אני אמות שיש לי חרב חזקה בכף היד
ואם אני אפול שדוד, אז לפחות אני אדע שנאבקתי על כל טיפה של
חיי
ואם אני אבכה על מר גורלי, אזכור את רגע זה ותיבש דמעותיי
כי אם אני אמות - אז אני אמות !

וכבר כואב לי בעיניים, מהדם המסנוור. אם שפכתי כבר קרביים אז
הפייטן עוד יספר שהיה לו מן שכיר-חרב אשר שירת עשרות גבירות
וכאשר ניצב בשביל עצמו הוא היה שבור למאה אמונות.
ואין זה טומא שאין אני רוצה את מלחמתי.
כי אם ישנם עוד אנשי-קודש שלא הרגישו את הלהב,
אם ישנם עוד אנשים אשר שירתו רקיע ריק,
ואפילו אם ישנו חייל בודד שמת בשדה הקרב
לא ארגיש חמלה ללוחם שהקריב חייו לעוד יום מרתק.
ואני ידוע טוב מאד שאחרי גרם מדרגות זה ישנו עוד עושק חולשות
אשר באתי להביא את אובדנו תמורת מטלטליו. אבל אם אני הולך
למות...ויש רעל בכל משפט שכזה וכל גרגיר אבק נד בסחרור רוחות
אשר בנו חומה של מאומה...כי אם אני הולך למוץ...ואני יכול לחוש
את הדם שנותר על חרבי מרבבות לוחמים שנפלו על הלהב...כי אני
הולך למות...
אז אפ אני אמות ? אני אמות עמוק בתוך מדים שיכסו אותי כארון
מתים
ואם אני אפול שדוד, אז לפחות אני אשאל אם יש ריגוש מיוחד
בלהרוג אחד שמותי ואם אבכה על מר גורלי, אזכור את אותו חייל
אשר זינק על שדות מוקשים בשביל אלוהים שלא קיים - כי אם אני
אמות - אז אני אמות !


"אם תמצא מיתה - מצא אותה לבוש מגף ואם תנסה אז לפחות השאר -
ואם תשקע בבכי - אין אתה עוד ראוי לכך שאם תמות - אזאי תמות."