ויום אחד היא נעלמה.
לא אמרה לאן , לא השאירה פתק חתום בנשיקה, פשוט כלום, לא היתה
יותר.
חשבתי זה תרגיל, מיד היא תחזור או אולי תתקשר ותגרום לי להתחנן
כמו תמיד, אבל לא.
משחקת אותה קשוחה? אמרתי טוב, במשחק הזה אני לא מוכן להיות זה
שישבר בכל פעם, הפעם זו תהיה היא שתחזור.  כן, יש לי את התמונה
הזאת בראש. ועכשיו אני אשב על הספה כולי מדושן עונג ופשוט אחכה
לה, היא תבוא, היא תבוא, זה פשוט עניין של זמן, מי ישבר במשחק
ראשון.
כבר מאוחר עכשיו. אכלתי משהו קר מהמקרר. חשבתי שנאכל ביחד אחרי
שתחזור, אבל בגלל שהיא מתמהמהת, אכלתי משהו קטן וקר מהמקרר
בשביל שלא אהיה רעב מדי לפני האוכל שנאכל כשתחזור. גם הספקתי
לעשות מקלחת, אפילו די ארוכה כשחושבים על זה, פשוט חשבתי שאם
היא תיכנס כשאהיה במקלחת בלי שאני שומע, אולי פתאום היא תסיט
את הוילון ותיכנס איתי פנימה. אבל זה לא קרה, אז מתי שהידיים
שלי הצ'תמקו לגמרי מהמים פשוט יצאתי החוצה.
היה קצת קר בבית, אז סגרתי את החלון והדלקתי את התנור וישבתי
לידו קצת בוהה. אז הבנתי שאני פתטי לגמרי בכל העניין הזה, אז
בשביל לא להיות ילד דביל במשחק מיד ניתקתי את הסלולרי. אם היא
רוצה להשיג אותי, שתתקשר לקו בבית. שתחשוב שאני כבר התנתקתי
ממנה (לפעמים אני ממש חכם).
זה, ללא ספק, מהלך גאוני שאפילו היא לא הייתה חושבת לעשות, אם
אני אתקשר אליה עכשיו היא תהיה זמינה, היא פשוט רגילה שאני זה
שמתקפל ומתקשר. לא הפעם חמודה.
אחרי כמה דקות הספק הרג אותי והייתי חייב להתקשר ולבדוק אם היא
זמינה. התקשרתי והייתי על ממתינה. ישר ניתקתי.
בת זונה, עם מי היא מדברת עכשיו? מיד תפסתי את הטלפון בדירה
והתקשרתי, לא ידעתי למי אז התקשרתי להורים שלי (איזו טעות).
אבא שלי נפל עלי כמו אותו אסטרואיד שאמור יום אחד להשמיד את
כדור הארץ, ואמא שלי מיד אחריו כמו גל ההרס שהוא יזרע על פני
הכוכב הכחול.
מיד הצטערתי על כל שיחת הטלפון הזו, אבל כבר היה מאוחר מדי.
הצלחתי לסיים אותה אחרי שהבטחתי כמה דברים כמו: לבקר את סבתא
בשבת, ולבוא לאירוע המשפחתי הבא ואולי גם להסתפר ולהוריד את
השיער הזה כבר מהראש שלי, "זה לא לעניין ואף אחד לא יכול
להתייחס אלי ברצינות כשהוא רואה שיער כזה". אמרתי טוב, ביי.
טריקת הטלפון הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי ביום הזה.
ישבתי על הספה ואמרתי לעצמי "בן אדם, אתה חייב להפסיק לחשוב
עליה, מה קורה לך? מה אתה לא יכול להסתדר בלעדיה אפילו יום
אחד?", מסתבר שלא.
האצבע דיגדגה לי, ממש רציתי לחייג את המספר שאני מכיר כל כך
טוב בטלפון ולדבר איתה. העקרונות שלי כבר די הלכו לעזאזל ואני
פשוט רוצה אותה חזרה.
בבקשה תחזרי, אמרתי לעצמי.
החלטתי להתקשר אבל לא להיות מתרפס, להיות ענייני, בוגר, שתבין
שאם לא מתאים לה אז סבבה, אין בעיה, אבל שתהיה מספיק בוגרת
להגיד את זה בפנים. אני בוגר!
כששמעתי את הקול שלה נהרגתי 15 פעם. מכונית אחת דרסה אותי
ואחריה עברו עוד 14 אחרות שכולם דאגו גם לעשות עלי רוורס.
היא מצידה נשמעה אותו הדבר וזה הרג אותי שוב, היא לא הייתה
יכולה לגלות קצת חום, אמפטיה, סימפטיה או כל דבר אחר שנגמר ב-
יה.

היא הייתה מאוד מנומסת ושקולה, אמרה שהיא לא מוכנה לעבור כל
כמה זמן את אותו הסיפור והפעם היא רצינית ולא חוזרת, טענה שאני
לא יודע להתחייב ושאני נזכר בה רק כשהיא לא שם, וזה לא מקובל
עליה.
התנגדתי, אמרתי לה שזה לא נכון ונימקתי את עצמי בדוגמאות מאוד
מפורטות של כמה אני בסדר. היא לא הייתה צריכה יותר מ- 3 מילים
בשביל לנפץ לי את הדוגמאות ולגרום לי להבין שאני אפס גמור
(אלוהים היא טובה).
בסוף שאלתי: "טוב אז מה את רוצה עכשיו? כבר ביקשתי סליחה,
הבטחתי שזה לא יקרה יותר, אני מבטיח להיות טוב" אמרתי.
לרגע הייתה שתיקה.
ואז היא נתנה לי קצת תקווה. היא הביעה חרטה על מס' דברים שהיא
עשתה, ביקשה סליחה חפוזה ומיותרת כי היא ידעה שאני אסלח לה,
ושתכ'לס, אין לי שום ברירה אחרת.
היא חוזרת היא אומרת, היא חוזרת.
אני אומר "טוב, אני אהיה בבית" ורץ לנקות ולסדר שהכל יהיה
מושלם.
הפעם לימדתי דבר או שניים את הגברת, עובדה שהיא חוזרת.
ואני, אני גבר.
אפילו כמעט ולא בכיתי.