אני רוצה לשים את הקטע הזה בחוברת של פולין, לכן אני חייבת את
תגובותיכם הכנות ביותר, כי אני לא רוצה לשים משהו לא ראוי
בחוברת,
תודה מראש :))

22.12.03
סבא, זה מוקדש לך!!!

איך???
איך הצלחת לעשות את זה, איך יכולת???
תראה אותי, אני לא יכולה, אבל אתה... שלך זה היה קשה פי מיליון
יותר ממני, אתה הצלחת, איך, תסביר לי איך, כי אני כל-כך רוצה
לדעת!!!
אני כל-כך רוצה לדעת איך הצלחת להתגבר על המראות, על הריחות,
על הקולות, איך הצלחת לעשות את זה.
אני הייתי שם, ראיתי רק מראות דוממים - מיטות, גדרות, ביתנים,
אני הייתי שם, לא הרחתי את אותם הריחות, לא שמעתי את אותם
הקולות, שמעתי את הדממה, מן שתיקה מאיימת שכזאת, דממה שותקת,
אבל מצד שני דממה צורחת, דממה מדממת, אבל את הקולות לא שמעתי,
אבל למרות הכל, למרות שראיתי רק דברים דוממים, למרות שלא
הרחתי, למרות שלא שמעתי, למרות כל זה אני לא מצליחה להתגבר על
זה, אני לא מצליחה להתמודד עם זה.
ואתה... אתה שראית את אותן השערות על ראשיהם של אנשים, ואתה...
אתה שראית את אותן הצמות על ראשה של הילדה הקטנה, ואתה... אתה
שראית את הנעל האדומה על הרגל של האישה שהיו לה ארבעה ילדים.
ואתה... אתה שהרחת את הריח של אותה האש שיצאה מין הארובות, ריח
של גופות של אנשים שנשרפו בכוונה תחילה, ואתה... אתה ששמעת את
הצרחות של האב שהפרידו אותו מאשתו וילדיו, אתה... אתה התגברת
על זה, הצלחת לחיות עם זה, הצלחת לדבר על זה, הצלחת לספר על
זה, ואני... אני שראיתי את השערות מאחוריי מראה, ואני שהרחתי
ריח של כלום, ואני שלא שמעתי את קולות המוות ואת צחוקו של
השטן, אני לא מצליחה לדבר על זה, לא מצליחה להתמודד עם זה.
איך???
איך הצלחת לעשות את זה, איך יכולת???
איך יכולת להתעורר כל בוקר עם חיוך? איך יכולת לחזור ולתפקד?
איך יכולת לחזור לחיות אחרי כל מה שראית? אחרי כל מה ששמעת,
אחרי כל מה שעברת???
סבא, תמיד הערכתי אותך, תמיד אהבתי אותך, תמיד כיבדתי אותך על
זה ששרדת את כל הזוועות, על זה שהצלחת לספר לי את הדברים
הנוראיים הללו בצורה הכי עדינה שיכולה להיות, אבל פתאום אחרי
פולין הכל מקבל תפנית שונה, אני כבר לא מרגישה כלפייך רגשות של
הערכה וכבוד, לא... עכשיו אני מרגישה כלפייך רגשות של הערצה,
הערצה על היכולת שלך לשרוד, הערצה על התושייה שלך שעזרה לך
לברוח מהמקום הארור ההוא, הערצה על זה שלמרות הכל המשכת הלאה,
הצלחת להתגבר על יללות הכאב של האנשים החפים מפשע ועל הצעקות
של המרצחים, שהצלחת להתגבר על החיוכים שהיו להם על הפנים בזמן
שהם שלחו עוד "חוטא שחטא חטא איום"- היותו יהודי ועל הדמעות
שהיו בעיניי הילדים כשהפרידו אותם מההורים, על הרעב, על העשן
הסמיך שיצא מהארובות, על המראה של הגופות שהיו זרוקות אי שם
ברחבי המחנה, על המראה של האנשים שהיו עוברים על פנייך ושפתאום
לאיזה נאצי היה משעמם והתחשק לו לשעשע את עצמו אז הוא ירה
באותה אישה שדקה לפניי זה עברה לידך, ואתה... אתה ראית בעיניים
שלך איך רצחו אותה.
אתה גיבור!!!
גיבור ששרדת את זה, גיבור שהצלחת להעביר את זה לדורות הבאים,
גיבור שהצלחת להתמודד עם הכל.
סבא, אני מעריצה אותך!!!
סבא, אל תדאג, אני זוכרת, אני זוכרת ואני לעולם לא אשכח.
אני לעולם לא אשכח את מה שהעם שלי עבר, אני לעולם לא אשכח את
המקום ההוא, אני לעולם לא אשכח כמה רוע יכול להיות בבן-אדם,
אני לעולם לא אשכח שאתה עברת את זה!!!