לאט אבל בטוח, אני נדפק. מהשניה שסיימת את זה הכל פשוט מרגיש
לא נכון, בעצם לא מאותה שנייה, כי כשסיימת את זה לא הרגשתי
כלום, רק רציתי לטרוק לך את הטלפון בפרצוף (כמה משעשע, לא
מספיק שאת מודיעה לי שאת לא אוהבת אותי, מה ש- בואי נודה בזה -
מתפרש כ"אני עושה מישהו מהצד" את מחליטה לעשות את זה בטלפון).
אבל לא עשיתי את זה.
אפילו בכיתי, ואת היחידה שהייתי מספר לה משהו כזה, כי את יודעת
איך זה בשבילי, אבל עכשיו אני כבר לא אספר לך, נכון? עכשיו את
מזיינת את האקס שלך, ואני מרגיש חרא רק על זה שבכלל חשבתי על
לנשק מישהי שהשתכרתי איתה לפני כמה לילות.
זה לא מטריד אותי, כשאני חושב עלייך וזה כואב, זאת תגובה
נורמלית ומתאימה ועדיין נכונה, כי אהבתי אותך, כי אני עדיין
אוהב אותך. זה מטריד אותי כשאני חושב עלייך וכלום לא קורה.

אני חייב לשאול, מה עבר לך בראש כששאלת אם נוכל להיות ידידים
(מה זה משנה אם זה לא היה הניסוח, הרי לזה התכוונת, נכון?), מה
חשבת? ששוב אני אעשה את אותה הטעות? ואז תוכלי לדבר איתי על מי
שאת מזיינת ואני אגיד לך את מה שתרצי לשמוע.

זה לא יחזור, אני יודע את זה.
אני בכלל לא בטוח אם אני רוצה.
אני רק יודע שלאט אבל בטוח משהו בי נשבר.

אז עכשיו אני רועד ולא מקור, מגלגל את הכפתור של הווליום עד
הסוף ולוחץ את האוזניות, חזק, ועכשיו כל השרירים בגוף שלי
מתקשחים ואני כמעט בוכה, כמעט.