אני לא יודע איך להתחיל, אז אני פשוט אתחיל. קוראים לי אורן,
אני בן 27 ואני גר בתל-אביב. אין בי משהו מיוחד, אני בחור כמו
כולם. עובד, מנסה לפרנס את עצמי, מחפש קשר, חברה לעתיד.
כבר הרבה זמן שאני רוצה לספר למישהו על העבודה שלי. שמרתי את
זה בסוד כל כך הרבה זמן. לא חשבתי שאנשים יבינו מה אני עושה,
אז כששאלו אותי פשוט לא עניתי או הייתי אומר שאני עובד בחברה
כלשהי רק כדי שלא ישאלו אותי יותר.

האמת היא שאני עובד כלוקט חלומות בחברה שנקראת "חלומות גרוסים
בע"מ". זאת חברה אחת במינה בארץ ויש לה יותר סניפים משידעתי
כשהתחלתי לעבוד שם. החברה כעיקרון אוספת חלומות שאנשים זרקו
וגורסת אותם, כך שלא ייווצר עודף של חלומות מוזנחים ברחובות
ובכל מקום, זה לא משנה איפה.
התפקיד שלי זה לאסוף את החלומות.
משמרת צהרים זאת המשמרת שלי. אני עובד משתיים בצהרים עד עשר
בלילה. אני מטייל באזור שלי בתל-אביב ואוסף את החלומות שאנשים
השאירו מאחוריהם. אני אומר החלק שלי בתל-אביב מכיוון שיש כמה
כמוני. תל-אביב היא עיר גדולה ולוקט חלומות אחד פשוט לא יכול
להתמודד עם כזאת כמות של חלומות זרוקים.

אתם עדיין בטח לא מבינים על מה אני מדבר. אני אסביר לכם כפי
שהסביר לי האיש הזקן שאותו החלפתי, אילן היה שמו. הוא אמר לי
שבכל רגע נתון, מישהו במקום כלשהו מוותר על חלום, על שאיפה
כלשהי לעתיד. זה יכול להיות חלום על קריירה, על אהבה, אפילו על
נעליים יפות שמחירן יקר מידי. זה לא משנה. מישהו פשוט איבד
חלום. התפקיד שלנו הוא לאסוף אותם מהרחובות. לחלומות ישנים יש
הרגל להיות מטרד בדרכים, אפילו אם אנשים לא שמים לב שהם שם,
במישור כלשהו הם מודעים לכך. קשה להסביר את זה. גם אני לא
הבנתי את זה עד שאספתי את החלום הראשון שלי.

זה היה ביום הראשון שלי לעבודה, אילן עשה לי חפיפה. עברנו ליד
חנות לשמלות כלה ובחורה אחת יצאה משם. היא הלכה לכיוון מכוניתה
ושמתי לב בפעם הראשונה, שהיא השאירה חלום מאחוריה. הוא היה
ברור כל כך וכשהרמתי אותו היה אף חם למגע. יכולתי להרגיש איך
הלב שלה נצבט כשהבינה שלא תוכל לקנות את שמלת חלומותיה
לחתונתה, כיוון שזו הייתה מעבר ליכולותיה הכספיות. הרגשתי את
הדמעות שלה בעוד המוכרת נותנת לאישה אחרת לצאת מהחנות עם השמלה
שלה.
היא הביטה שניה לאחור, אולי חיפשה את החלום שלה, אבל הוא כבר
היה בשק שלי, ממתין לגורלו.

"אנשים לא מודעים לכך שהם איבדו חלומות, לא רוב הזמן", כך היה
אומר לי אילן. "וגם אם שמו לב לכך, היה זה מאוחר מידי".

"חלומות גרוסים בע"מ" היא חברה שיש לה עובדים אפילו בבתי חולים
ובתי משפט. שם ריכוז החלומות שאנשים איבדו גדולים מאוד. אנשים
מאבדים אנשים שקרובים להם, מאבדים את עתידם לכלא חשוך,
גירושים, נשים מוכות - כל החלומות שמתנפצים ונעלמים בבתי משפט.
את כל אלה אנחנו אוספים ולבסוף גורסים.

"הטלוויזיה, העיתונות, הפרסום - כל אלה נוטעים באנשים חלומות
שווא, חלומות שעתידם לא יתקיים לבטוח.
תראה", הוא היה אומר לי, "אתה יודע כמה בנות חולמות להתפרסם
בדוגמנות או משחק? הרבה. אתה יודע כמה חלומות כאלה אני מוצא
ביום אחד כאן? יותר משתרצה לדעת".
עכשיו כשאני מביט על פרק הזמן שבו אני עובד כאן, אני מבין למה
הוא מתכוון. גם אני אספתי דיי הרבה חלומות נטושים של פרסום.
בנות שאמרו להן שהן לא רזות מספיק, האף שלהן לא מושלם, החזה
קטן מדי/גדול מידי, הגיל לא מתאים, זה לא מתאים. תמיד משהו היה
לא מתאים. ואני הרגשתי את כל זה. הרגשתי את זה עם כל חלום
שהרמתי מהמדרכה המלוכלכת, בין בדלי סיגריה ישנים.

אילן אמר לי ביום האחרון שלו מה הוא לדעתו החלום שהכי הרבה
מוותרים עליו.
אהבה. הוא אמר שיותר מידי אנשים מוותרים על החלום למצוא אהבה
ופשוט מנסים לאהוב את מי שמראה להם נכונות כלשהי לקשר.
"תשמע אורן", הוא אמר לי פעם אחרונה שראיתי אותו, "זאת לא
הולכת להיות עבודה קלה. כפי ששמת לב אתה מרגיש את החלומות של
האנשים, אתה מרגיש את התחושות שלהם, מבין כמה הם רצו את החלום.
חלק רצו יותר, חלק פחות, אבל זה לא עושה את התחושה ליותר
נעימה. אנשים מוותרים על אהבה במיוחד בקלות. יש כאלה שמאמינים
שאהבה זה משהו שהומצא על ידי כותבים ומפיקי סרטים, שכל התחושות
האלה לא מתקיימות במציאות. ויש את אלה שממש מצפים לשמוע
כינורות ולהרגיש זיקוקים בנשיקה הראשונה, אלה החלומות שממש קשה
לאסוף. במקצוע הזה אורן תזכור, אתה חייב ללבוש כפפות".