אני על 441 בדרך לירושלים. הנהג נתן לי את הנחת הסטודנט כך
שאני חוסך 3 שקלים ועשרים אגורות.
אני יושב במושב שליד החלון מול הדלתות הגדולות הללו, דלתות כמו
שערי מצודה מסויטת, זגוגיות כמו חלון ראווה.
בשעה 6:45 האוטובוס עוזב את התחנה ואני יודע שעשר דקות אח"כ
היא תעמוד על המרצפת בה אני עמדתי, ותעלה על 386 או 388, בכדי
להגיע לבסיס בזמן. אני מביט מן החלון, שפתיי יבשות, רוצה לראות
אותה שם. לא רוצה לראות אותה שם. לא רואה אותה שם.
גשם מתחיל לרדת ואני יודע שבשעה כזו השמים כותבים צוואה רטובה
על חלונות ארון המתים המתגלגל שלנו. הם ודאי ישנו את דעתם שוב,
מאוחר יותר.
אני דוחף את האזניות לתוך האזניים, מסדר את זו שלא עובדת
ומכאיב לעצמי בתהליך. כמו להיות חרש באוזן אחת. ואולי אני חרש
באוזן אחת.
"דיורמה", האחרון של סילבר צ'ייר נכנס לתודעה שלי ואני נותן
לו. אמת פשוטה שכזו, כל-כך הרבה עצבות לא היו בנמצא מאז
"אופוריה מורנינג" של כריס קורנל. שם מחוץ לחלון שלי העולם
טובע אך מת נקי.
במושב איש החוק המלווה, זה שלימין הנהג, אני מבחין בחיילת. לא
חיילת. קצינה. היא מסדרת את המקוצר שלה בין שדיה באי נוחות
ומביטה בשעון היד שלה. היא מאחרת, כמובן.
לידי מתיישב משהו. זה בלונדיני אני מבחין בזוית העין. בושם של
ילדות. חצאית קצרה מדי. וקר.
קר לה, אני יודע.
חיילים עולים ויורדים מתיישבים  בכל מקום אפשרי, מתפשטים כמו
עובש על גבינה. ברגעים הדוחים שבין סיום שיר אחד לתחילתו של
אחר הם מקשקשים בקול רם על שום דבר, כמו זקנות בלות. עם פחות
מדי נשק ויותר מדי ג'ל בשיער. הנה, הם אילמים שוב תודה לאל.
אנחנו בכניסה לירושלים אחרי שעתיים, והראש הבלונדיני מזמן נרדם
לי על הכתף. המעיל שלי סופג ריר מתוק ומחייך לעצמו. במושב לפני
אני יכול לשמוע קצין שעיר ושמן מספר לנייד שלו איך הוא טוחן את
הפקידה שלו. טוחן אותה באוטו. טוחן אותה במשרד. טוחן אותה על
המיטה שלו ושל אשתו שתחיה. אני מהרהר בכספי המיסים שלי, למי
ולאן הם הולכים. מספר לנייד שלו איך הוא טוחן את הפקידה שלו.
הנייד, האוטו, המשרד, המיטה, הפקידה, הקצין. כולם במימון שלי.

הבלונד מתעורר, וחברתי לשעבר למושב המצועצע קמה בבהילות,
ובאותה הבהילות לוחצת על פעמון העצור ביד זעירה.
"נהג, אתה יכול פותח אותי מאחורה בבקשה?"
המבטא שלה זועק והיא נעמדת למול שערי המצודה, חלונות הראווה,
עיניה מכווצות בתחינה. אני מבחין בשריפה קטנה שהתחילה באחד
המושבים הריקים מאחורי.
לא שוב.
אנשים מביטים בילדה.
האנשים, היצורים, מחלות העור, גושי הבשר, המפלצות - טפרים
מעוותים שלוחים קדימה - מגחכות מוגלה ורעל בשקט מחליא מכל
נקבובית. רובן מאוננות במרץ.
"בכיף, בובל'ה. אבל רק אחרי המשמרת." מחזיר הנהג בחיוך איטי
קולו נע כמו תקוע עמוק בנפט גולמי. חיוכו עצום וראשו נוטה
בזוית מוזרה. יורד לו דם מהאף.
אני מסובב את חוגת הווליום מבלי משים, ואני תמיד במקסימום. אני
במקסימום וממשיך לסובב עוד מעט, אחר מניח לה.
ירייה נשמעת מכסא איש החוק המלווה, ואני יכול לראות את הקצינה
מחזיקה בנשק בחמש נקודות אחיזה.
מחשבותיו של הנהג תולות עתה מן החלון, והקצינה עיניה דומעות
מעט, מתיישבת באנחה.
אני מחליף דיסק.
"דה אנד אוף אול ט'ינגס טו קאם" של מאדויין מחלחל במהירות. אני
מושך באפי, אולי הצטננתי. אולי דלקת ריאות. אולי דלקת ריאות.
אולי דלקת ריאות. בבקשה, רק דלקת ריאות.
אזרחים וחיילים בוערים בישיבה לידי,מאחורי,לפני.
האוטובוס לא מאט.
הבטריות נגמרו.
אני מעיר את הילדה שלי.
אני מעיר את הילדה שלי ושואל אותה לשמה.
והיא אומרת לי.