בימים יפים, החדר שלך חמים, "המשחק של אנדר" זרוק על המיטה,
כבר קצת קרוע.
רדיוהד, עם העדפה ל " kid-A'' ברקע, עוזרים לשיכרון שלנו.
הרגשה של יין אדום חמים ומעייף.
והשפתיים הרכות שלך נצמדות לשלי.
כל כך טהור, כל כך יפה, כל כך שלו.
והמלים שלך כל כך נכונות.
והגוף שלי רפוי ומאוהב.
רק איתך יכולתי להירדם מהר, בלי המחשבות הארוכות והמייגעות
שלפני השינה.
אני יודעת את השניות שלפני ההירדמות שלי בעל פה.
הגיטרה האקוסטית שלך מבריקה בתוך החושך, שעונה על הארון.
ג'ינסים קרועים, כמה זוגות גרביים מלוכלכות וחולצה או שתיים
מפוזרות, חלקן על הפוף, חלקן גולשות כבר על הרצפה, אני יכולה
לראות אותן מהאור הקטן שבוקע מהחלון שמעל המיטה שלך, שהשכנה
תמיד משאירה דלוק.
אני זוכרת את הסיפור שהמצאנו עליה ועל השדים שמתחבאים מתחת
למיטה שלה, הוא עדיין במגירה שלי
כמה צלילים אחרונים של פסנתר והיד שלך מחבקת אותי. עוטפת אותי
בחום פנימי.
ואתה חופר עם הפנים שלך בצוואר שלי.
ואני מחייכת, שלא יגמר לעולם.

בימים פחות טובים, בחדר שלי קר, בדלי סיגריה ממלאים את המאפרה
שלי, "קול המתים" זרוק על הרצפה, חדש ומבריק, ג'ניס ג'ופלין עם
העדפה ל"cheap thrills" צרודה ברקע, ממלאת את החדר בקווים
חשמליים סטטים שמחשמלים את האוויר ומעכירים אותו.
השפתיים הנוקשות שלך מטיחות בי העלבות.
אפסית
כלום
טיפשה
לא מבינה
יצור קטן ומבחיל
והגוף שלי, צבעוני, נוקשה.
קצת כחול, קצת אדום, קצת סגול.
והרבה שחור, בפנים בפנים.
והלילות נדמים כלא שיסתיימו לעולם.
מחשבות, האשמה עצמית, שינאה כלפיי, שינאה כלפיך.
וההירדמות.
מטושטשת מבין הדמעות,
ואתה עם הפנים לקיר.
ואני
רק רוצה שתלך מכאן.

וכשאני לבד וטוב לי, אני קוראת את אין ספור הסיפורים שכתבנו
ביחד, שורות ופסקאות, בכתב ידך המבולבל.
וגלגל"ץ ברקע ולא אכפת לי אפילו אם מתנגן שיר שאיני אוהבת, הרי
לגלגל"ץ תמיד סלחנו.
כמו שאני תמיד סולחת לך.
ואני מחייכת ומדמיינת אותך, עם הגיטרה, את האצבעות ההפכפכות
שלך פורטות על המיתרים.
ואני מכינה קפה ואנחנו טובלים בו עוגיות שוקולד צ'יפס
ומחייכים.
זיכרונות מתוקים כל כך.
יותר מצמר גפן מתוק ואוורירי.
ואני מלטפת באהבה את החולצה שלך שלבושה עליי, שלא כיבסתי כל כך
הרבה זמן, כדי שהריח שלך לא יעלם בכביסה.
ושלווה פנימית.

כשאני לבד ורע לי.
אני במקלחת, שוטפת במים חמים שריטות מדממות.
ומלטפת בעדינות את הכתפיים והזרועות והפנים שנשטפים בעצמם
מהדמעות.
ושאף אחד לא שומע.
אני צועקת.
הכי חזק.
בכל הכוח.
עד שתחושת המחנק מזהירה אותי להפסיק.

ושקט ברקע, שקט צורם, שקט חזק יותר מכל רעש שרעידות אדמה
וסופות רעמים.
שקט שחזק יותר מכל בכי של תינוק עזוב, יותר חזק מצעקת חתלתול
שטובלים אותו בחבית מלאה זפת רותח,
יותר מהחוטאים שזועקים למחילה בשארית כוחותיהם.

יותר מאלוהים בעצמו.

שקט שהורס אותי
הורס.
מפרק.
והופך אותי לענן עשן שכלוא בתוך חדר אפל ומחניק.

ואני נזכרת בך, צועק, אלים, מאבד שליטה, שובר, מעיף ומפרק.
ובריח הזיעה שלך אשר גולשת במורד לחייך, אשר מראה על המאמץ
האדיר שלך להשאיר אותי במקומי.
ואי שפיות רגעית, עטופה בשיברון פנימי תמידי, מרעידים את הגוף
שלי.

ובזמנים רגילים.
אני אוהבת אותך, פשוט כל כך אוהבת אותך.
וגם כשהעולם מסתובב אנחנו נשארים ביחד והזמן הפרטי שלנו עוצר
מלכת.
ותמיד יודעת,
שיש גם זמנים טובים.

ומהו כאב תמידי השווה לנצח לכמה רגעים של אושר עילאי?

והדמעות מתחלפות בחיוך
והסימנים הכואבים בביטוי לאהבה.
והפסנתר לגיטרה,

והאינדבידואל שהייתי.
הופך לאיך שאני עכשיו.
אפסית
כלום
טיפשה
לא מבינה
יצור קטן ומבחיל

שאתה כל כך אוהב...