קיטשי וצפוי... כן אני יודעת... :)


הוא שכח אותי.
זה בסדר, הייתי רגילה לזה כבר. הוא תמיד שכח לאסוף אותי. זה
כבר הפך להרגל שכזה, ואני בעצמי לא יודעת למה תליתי בו תקוות
שווא כל פעם מחדש.
היה יום קר, וטיפות קטנות הלכו והתחזקו. מטריה לא הייתה
ברשותי, ולכן התעטפתי במעיל שגרם לי להרגיש מעט בטוחה.  אך אף
פעם לא הייתי באמת בטוחה.
הדרך הביתה נראתה ארוכה מתמיד, ואולי זו פשוט הייתה הרוח
שהיוותה גורם התנגדות. ומשום מה זה הרגיש שכל אדם ברחוב נועץ
בי מבטים. פרנואידית, אמרתי לעצמי והמשכתי ללכת.
וזו תמיד אותה רוטינה.
אותו כאב שמתחיל לצוץ ברגע שעוברים את מנורת הרחוב, כשהתחושה
שאתה עוד מעט בבית מתחילה לבצבץ. לפעמים שנאתי לחזור הביתה.
לחזור הביתה ולהרגיש איך לא אכפת לו מקיומי.
לחזור הביתה ולבכות בכי פנימי, כי אסור שהוא ישמע.

ישבתי, מציירת ביומן ציורים חסרי פשר. המורה הסבירה משהו על
חזקות ושורשים, ואני הפניתי מבטי אל החלון. משמאלי ישבה אחת
מהבנות היותר מדהימות שאי פעם הכרתי. לפעמים הייתי רוצה להיות
היא, רק כדי לשכוח מי אני.
צלצול. כולם יוצאים מהכיתה. אני לא.
האמת שאני לא בטוחה ששמעתי את הצלצול, אבל העובדה שנשארתי לבד
בכיתה רמזה על כך.
המשכתי בעיסוקיי, מציירת פרחים וכוכבים.
ולפתע הוא הופיע.
אני זוכרת שהפלורוסנט מלמעלה סנוור אותי ולא נתן לי לראות אותו
בבהירות.
הוא התיישב לידי, ואני זוכרת את הריח החזק שנדף ממנו, ריח של
גשם ראשון מעורב עם פריחה של אביב. הוא שם את ידו על ידי,
ואני, כמו מהופנטת הסתכלתי אל תוך עיניו, מנסה עוד להבין את
צבען.
בכל שלוש השנים שלי בבית הספר הזה, לא היה לי זכור שראיתי את
הבחור הזה.
"את יודעת" אמר בקול מלאכי, ואני עדיין בטראנס מהריח, המגע
והמבט "שכשאת מחייכת, העיניים שלך זוהרות".
הוא חייך, ליטף את ידי, והלך.
הרגשתי חמימות בכל גופי, כאילו אני עטופה במיליוני שכבות.
תחושה שלא הרגשתי כבר זמן רב. אני חושבת שהיא אפילו הייתה
מהולה במעט אושר.
לא ידעתי מי היה אותו בחור בעל העיניים מיוחדות . אך ידעתי
שאני חייבת לברר.

בכמה ימים הבאים הסתובבתי בבית ספר במטרה למצוא אותו, אך
לשווא. הוא לא נמצא בשום מקום.
נהפכתי להיות אובססיבית לגבי הנושא, כמה רציתי לחוש את החמימות
שהוא העניק לי באותו היום, בכיתה.

הוא שכח אותי.
זה בסדר, הייתי רגילה לזה כבר.
מחשבותיי נדדו אל ימים מאושרים בהם אימא הייתה בחיים. כמה
התגעגעתי אל חיבוקיה ועצותיה החכמות. כמה הייתי זקוקה לה כעת.
אפילו רק כדי לחבק אותה חיבוק פרידה. רק כדי שתאמר לי איך
להתמודד עם אבא שנהיה כל כך אדיש מאז שעזבה.
שוב, הקור צינן את גופי וחדר אל עצמותיי. ניסיתי להתעטף כמה
שיותר בתוך מעילי.
אך מה שווה הגנה מבחוץ כשקר לך מבפנים?
התחלתי  ללכת, מרגישה את הכאב מתחיל לבצבץ באצבעות ברגליים בכל
תנועה שמקרבת אותי אל ביתי. כשפתאום הרגשתי יד חמה על הכתף
שלי.
מרוב בהלה צרחתי ודחפתי את אותו הבחור שחיפשתי כל כך הרבה זמן
לרצפה.
הוא התרומם במהירות וחייך אליי חיוך רחב. ובעודי פותחת את פי
לבקש סליחה על מתקפת הקראטה שהוא זה עתה חווה, הוא לקח את ידי.

ואני זוכרת שלא התנגדתי. אני זוכרת את החום מתפשט בכל גופי,
ונכנס לחללים הריקים שממזמן הייתי בטוחה שהתנוונו.
הוא קירב אותי לבית, וכשרק התחלתי להרגיש את המועקה על הלב,
הוא מחץ את ידי חזק, כאילו מעביר לי חלק ממנו. ואני התחזקתי.
המועקה נחלשה.
אך ראיתי, שכמה שהוא מחזק אותי, הוא עצמו נחלש, ומאבד
מכוחותיו.
כשהגעתי אל ביתי, הוא פנה ללכת. היה נראה כאילו עיניו איבדו
מהצלילות, ותנועות גופות לא היו חדות כמקודם. עצרתי אותו, מנסה
להבין מי הוא. מי הוא אותו בחור מסתורי שמחזק אותי ככה כל פעם
מחדש?
"אני אני. וזה כל מה שאני יכול להגיד לך" אמר כשהתעקשתי
לתשובה.
"אבל איך זה שלא ראיתי אותך מימיי? איך זה שכל פעם שאתה נוגע
בי אני מרגישה את החום הזה?" זעקתי מבפנים כדי להבין.
והוא פשוט הלך, כשהדבר האחרון שאני רואה הוא חיוכו.

נכנסתי הביתה במין תחושה של אופוריה וסוריאליזם.
פתאום שמתי לב כמה הבית השתנה. החושך שרר בו, הרהיטים נראו
מרופטים, בגדים וניירות היו מונחים בכל מקום שהיה בו קצת חלל.
החלטתי לקחת את היוזמה בידיי, והתחלתי לסדר את המקום. אחרי
שלוש שעות של הזזות מפה לשם ומשם לפה, הבית נראה כמו חדש.
ולפתע תמונות של אימא נעמדו במקום שכל אדם היה רואה.
אבא נכנס בדיוק כשהנחתי פרחים שקטפתי בגינה שלנו באגרטל.
את אבא לא ראיתי מחייך כבר שנה, מאז שאימא הלכה לעולמה. אני גם
לא חושבת שממש דיברנו חוץ מלהחליט איזה אוכל לקנות, או עניינים
טכניים שקשורים לבית.
הוא זרק את מעילו על הכסא, בלי לשים לב לשינוי שחל בבית. פנה
לארון המשקאות, הוציא בקבוק וודקה ושתה ממנו.
"היי" לחשתי לו.
הוא הפנה את ראשו אליי, כאילו לא מאמין למשמע אוזניו. נעץ בי
מבט ממושך, ומיד אחר כך חזר אל בקבוק הוודקה שלו.
השפלתי את מבטי, מרגישה איך החמימות בורחת דרך הדמעות שהחלו
לזלוג.
לפתע, כמו אדם אחוז טירוף, הוא רץ אל התמונה של אימא, וצעק
בקול שבחיים לא שמעתי בו משתמש, "מה זה צריך להיות?!" מחזיק את
התמונה בידיים רועדות, מנפץ את בקבוק הוודקה על הרצפה.
"זו אימא" עניתי לו באומץ, משתדלת להסתיר את הדמעות.
"אני יודע שזו אימא!" הוריד במצחו התחיל לבלוט "אבל למה זה
פה?! אני בכוונה הורדתי את התמונות."
הוא התחיל לאסוף את כל התמונות שהנחתי, אחת אחרי השניה, ושם
אותן בערימה בתוך מגירה.
"אבא! עברה שנה מאז!" החלטתי להגיב "אתה לא יכול לברוח
מהמציאות!" צעקותיי נשברו בבכי שהתפרץ.
"אני יודע שאימא מתה, אבל אני לא צריך להיזכר בזה בכל מקום
שאני הולך!"
"זה לא שאתה אי פעם שוכח," צעקתי עליו "אתה אף פעם לא שוכח
אותה." הבכי לא פסק, ולכמה שניות הרגשתי כמו עליסה בארץ
הפלאות. "אבל אתה שוכח אותי." לבסוף אמרתי, ופניתי לחדרי.

באותו הלילה, לא הצלחתי לישון.
הרגשתי שאולי עשיתי משהו לא בסדר, אולי לא הייתי צריכה להניח
את התמונות. אולי הייתי צריכה להבין אותו יותר. לדעת שקשה לו.
אבל הוא שכח שכמו שהוא איבד את אישתו, אני איבדתי את אימי.
לפתע שמעתי קול בכי מגיע מחדרו.
יצאתי מחדרי, הולכת לאט ובשקט במסדרון אל חדרו.
כמה שניות לפני שהגעתי אל חדרו, הבכי פסק. חששתי אולי הוא שמע
אותי מתקרבת.
פתאום, אור חזק בקע מתוך חדרו וסנוור אותי.
התקרבתי כדי לראות מה פשר הדבר, מנסה לראות מבעד לאור החזק.
וראיתי אותו.
הוא הניח את ידו על ליבו של אבי, וראיתי איך אבי משתתק, נרגע.
הבכי פסק, האור התחזק. הבחור חייך אליי חיוך רחב שהצלחתי לזהות
למרות הסנוור.
והדבר האחרון שאני זוכרת הוא צורות שהלכו והתערפלו, כי ביום
למחרת שכבתי במיטתי.
קמתי מהמיטה עם כאב ראש רציני, תוהה לעצמי למה חלמתי חלום כה
מוזר ויצאתי אל הסלון.
החלונות היו פתוחים, מכניסים צבע בהיר לבית שהיה חשוך מזה הרבה
זמן. מוזר, חשבתי לעצמי. אני לא זוכרת שהשארתי את החלונות
פתוחים אתמול. כשפניתי להרים את המעיל של אבי שנפל מהכסא כנראה
במהלך הלילה, עיניי קלטו תמונה של אימא מונחת על השולחן.
יכול להיות שהוא שכח לשים אותה במגירה? תהיתי לעצמי, כשלפתע
אני מרימה את ראשי ורואה שהבית מלא בתמונות של אימא, מפוזרות
בכל פינה. המראה הפחיד והרגיע אותי בו זמנית.
הלכתי לחדרו של אבי, אך הוא לא היה שם.
לבשתי בגדים חמים ויצאתי החוצה, תוהה לעצמי מה בדיוק אירע
אתמול בלילה, והאם חלמתי או שהבחור בעל עיניי הקסם באמת היה
אצלי בבית.

הסתובבתי שעות רבות בחוץ, חושבת על דברים שקרו בימים ובשבועות
האחרונים.
כשפתאום מכונית עצרה לידי. זה היה אבי.
"תיכנסי" הוא ביקש ברכות לא אופיינית לו.
נכנסתי למכונית. ולשנייה חשדתי שעיניי בגדו בי.
הוא חייך אליי. חיוך רחב, חיוך שלא ראיתי כבר שנה שלמה.
"בואי, נוסעים הביתה." אמר כשהוא מניח את ידו על ידי ומעביר לי
תחושה של חום ואהבה. זה היה המגע הראשון בנינו מאז המקרה.
כשהגענו הביתה, הוא הלך לארון המשקאות, ואני בליבי חשבתי - הנה
תקוות מתנפצות לי שוב בפנים. אך במקום לשתות, הוא זרק את
בקבוקי המשקאות האלכוהוליים לפח.
חייכתי אליו, והוא השיב לי בחיוך.
ואז, במין דחף עז שליווה אותי, רצתי אליו וחיבקתי אותו.
והוא חיבק בחזרה, עטף אותי בזרועותיו הגדולות ולא הרפה.
"אני מצטער כל כך" אמר בקול חלוש
בכינו.

הוא לא שכח אותי יותר.
והיה אוסף אותי כל יום מבית ספר עם ציטוט חדש משיר ששמע באותו
היום. נדמה היה ששמחת החיים חזרה אליו ואפילו אליי.
את הבחור המיוחד לא ראיתי יותר. הוא כאילו נעלם עם הרוח, כמו
שהוא בא.

ויום אחד, כשאבא ואני ישבנו בסלון, לוגמים משוקו חם ומשלימים
פערים. חייכנו זה אל זו, וראיתי בפעם הראשונה בעיניו, שכשאני
מחייכת, העיניים שלי זוהרות.