היא היתה יפה, אישה, אם
בת שלושים ותשע וליבה דומם
היא היתה בשיא פריחתה
"אלוהים" לקח אותה
היא נקברה

אמא שלי! כמה היא חסרה
כמעט לא הכרתי אותה
לא זוכרת בברור את פניה
פעימה מליבי נעלמה עם נשמתה


בחוץ אביב בלב שלכת
שמים קודרים אדמה שותקת
למה נתתי לה ללכת

על קברה הטרי בימים
עוד אוסיף לפזר פרחים
על קברה הטרי בלילות
את זכרה לא אפסיק לבכות

"אלוהים" ברא אותם יחד
גבר, אישה, פרחים
למה כולם הולכים

"אלוהים" אם בכלל אתה קיים
מדוע לקטוף אותם בשיא פריחתם

למה "אלוהים" שאת כולם צריך לאהוב
לא יורד למטה ורואה את הכל מקרוב!

מילים נכתבו ב: אפריל 1964 כן... כבר אז הייתי בת 15
אימי נפטרה שנתיים קודם, בהיותי בת 13 ואחותי בת שנתיים
בלבד!
מוקדש באהבת אין קץ, לאחותי הקטנה והיחידה - לאה !