לכל מקום שאני מגיע
אני סוחב איתי את נוף ילדותי
כצב שלא נפרד משיריונו
נוף שברבות השנים ממני נשכח.
עד כי התקשיתי לראותו בדימיוני
האם היה זה נוף הפלנטה האחרת
מולדת שחורה מפיח גוויות
וריח דם שהותז על מזבח.
ככתם דבק בכתונת הפסים
ששום מכבסת מילים לא תצליח
לעולם לכבס ולנקות.
אולי זה נוף ערמת הנעליים
שעקבותיהם של מוישהלה ורחלה
בחול הטובעני לנצח נמחו
אך זעקתם בין דפי התקופה נחרתו.
נופים רבים מארצות נדודיי
כסרט מול עיניי חלפו,
עד שהגעתי לנוף הזית והתאנה
שמי התכלת ממעל וציפורים נודדות.
שתלתי את עצמי בין חורבות עתיקות
ועתיד, ארץ האביב הנצחי,
בה הכיתי שורשים כה עמוקים
שגם סיוטי הלילה לא יוכלו להם.