|
לכל מקום שאני מגיע
אני סוחב איתי את נוף ילדותי
כצב שלא נפרד משיריונו
נוף שברבות השנים ממני נשכח.
עד כי התקשיתי לראותו בדימיוני
האם היה זה נוף הפלנטה האחרת
מולדת שחורה מפיח גוויות
וריח דם שהותז על מזבח.
ככתם דבק בכתונת הפסים
ששום מכבסת מילים לא תצליח
לעולם לכבס ולנקות.
אולי זה נוף ערמת הנעליים
שעקבותיהם של מוישהלה ורחלה
בחול הטובעני לנצח נמחו
אך זעקתם בין דפי התקופה נחרתו.
נופים רבים מארצות נדודיי
כסרט מול עיניי חלפו,
עד שהגעתי לנוף הזית והתאנה
שמי התכלת ממעל וציפורים נודדות.
שתלתי את עצמי בין חורבות עתיקות
ועתיד, ארץ האביב הנצחי,
בה הכיתי שורשים כה עמוקים
שגם סיוטי הלילה לא יוכלו להם. |
|
|
דמיינו את בועז
רימר,
יושב בניחותא
בצימר.
מוקף בבחורות,
ומאשר לנו
יצירות.
וחישבו על
ההקרבה שלו
לנו,
שבמקום להתרכז
בהן מתרכז בנו.
ובכלל תגידו
תודה שהוא אישר
לכם יצירה,
כשיכל במקום זאת
להביא לבחורה.
צרצר, מביא
בקונטרה לזה שלא
היה מוכן לכתוב
שיר על בועז
רימר. אבל בכל
זאת מודה, שאת
בועז רימר קשה
לחרוז עם משהו
חוץ מצימר... |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.