"שתי דקות אני נותן לכם, אח"כ לא יהיה טוב, אמרתם מילה שלכם.
יאללה זזתם!"
שתי דקות, אתם קולטים?!
למצוא בן אדם שנעלם עם 53 אלף שקל בתיק בית ספר של הארי פוטר.
יש לכם מושג כמה זיעה זה? ועוד באמצע אוגוסט, אז מה שהשעה
23:07? תאמינו לי, נהיה חם.
לא רצתי ככה בחיים ולשמוליק לידי יש פתאום התקף אסטמה.
בן זונה. אם הייתי יודע שבחורה יכולה לסובב אותו ככה לא הייתי
נותן לו לשמור על קופת צדקה, בחיי. איך יוציא את המשאף כשאנחנו
רצים כמו מטורפים? איך, אני לא מבין?
גם כן הלחות המסריחה של הטיילת בתל אביב. של כל תל אביב. בעצם
של כל גוש דן.
קבלו ביטול, גם כן הלחות המסריחה של כל המדינה הזאת. את החיים
שלי מכרתי בשביל כמה שקלים.
מצא ת'משאף, יופי. עכשיו יוכל לרוץ יותר מהר אולי.
באוטו לא עשיתי את כל אלנבי ב-30 שניות, רצים כמו קנייתים
(מקניה) במרתון, התחלנו לפני 40 שניות וכבר נותנים את כל
הכוח.
האמת, כדאי.
עולים בבן יהודה ופה צריך להיות הבנאדם. "תעבור מהומלס
להומלס", אני צועק לו. שמוליק כבר בדק שניים לפני שהספקתי
לסיים את המשפט. נאדה! צריך להמשיך לרוץ.
איך שאנחנו נותנים שלושה צעדים אני קולט מישהו נעלם לתוך סמטה.
יו, איזה חום! אני מרגיש את התחתונים שלי כאילו אחרי כביסה בלי
ייבוש. גועל נפש.
"לשם, שמוליק! מישהו נכנס לשם!"
שמוליק נכנס בשתי בנות שעוברות ומעיף את אחת מהן על ערמה של
זבל. היא מקללת אותו ברוסית ולי נותר לנסות להתנצל, מה שלא
עולה יפה בהתחשב במצע אליו נחתה הגברת. חבל, נראית נחמדה.
שמוליק חוזר, שם את הידיים על הברכיים ובעיניים של מי שמתחרט
על היום שהוא הכיר אותי, נושף לעברי "זה לא הוא..."
"תפסת אותו?"
"נו מה יש'ך, מה אתה דפוק?!" בחיים לא ראיתי אותו ככה, צועק,
עוד שניה נשבר ומתחיל לבכות.
"ראיתי ת'פנים שלו. זה לא היה הוא!"
לא היה לי כוח להתווכח איתו, ידעתי שזה אבוד בכל מקרה, אבל
הייתה לי הרגשה שמישהו דופק לנו קטע.
"בוא נחזור", אמרתי בשקט, "נעצור לגלידה בדרך."
"תבין, אם אנחנו חוזרים ליורם אנחנו מתים, גמרנו!"  
הבנתי, יותר ממה שהוא חושב הבנתי - כי הוא הסתפק בתחושת בטן
ואני מכיר את יורם, מכיר אותו טוב...
"עזוב אותך, נמצא כבר משהו, יהיה בסדר..." כמה ישראלי מצידי
לרמות את שנינו ככה.
שמוליק שם לי יד על העורף ומסתכל לי לתוך העיניים, מגיל 6 אני
מכיר אותו, תמיד הילד הטוב, לא עשה סמים אף פעם, לא התלכלך,
בשביל מה? בשביל מה זה טוב?
"בוא נברח."
"לאן?"
"אירופה"
"למה אירופה?"
"בחורות יפות."
שוב פעם שמוליק עם בעיית הנשים שלו, כמו שאני עם המוזיקה ככה
הוא עם בחורות.
"איך?"
"במטוס, אלא איך?!"
שמוליק עוצר מונית. "כמה לנתב"ג?"
"120", נזרקת תשובה עייפה.
"100 שקל, יאללה סע!"
לא שמתי לב ואני כבר במונית, מנסה לעכל מה קורה פה.
תבינו, אסרטיביות זה לא הצד החזק של שמוליק וגם אם פתאום הוא
קיבל זריקת עידוד, אז מאיפה יש לו לעזאזל 100 שקל?!
על הזין, העיקר יש מזגן...
אנחנו עוברים את דיזינגוף סנטר ואני מתקפל בכיסא שלא תצוץ שערה
משערות ראשי. מסוכן פה ואנחנו כבר ב-13 דקות איחור אצל יורם.
שמוליק לא מתרגש. "על הזין שלי!" הוא צועק לי, אבל יש לו מין
פחד בעיניים.
אני לא מגיב. בולע את המועקה ומנסה להישאר ריאלי. תולה עיניים
בחלון וחולם רחוק.
פראג.
"פראג!" אני מתעורר פתאום.
ושמוליק - שעד לפני שניה חישב באיזה כוון יכנסו הקליעים של
החבר'ה של יורם למונית - מסתובב אלי מהכסא ליד הנהג.
ידעתי שהוא יסתובב. שנים שאנחנו מתכננים לנסוע לשם.