אני מרגישה שאני נופלת לחור שחור
למקום ללא מוצא
אין שום קרן אור הנשלחת אלי
זה רק אני, והכאב, הסבל והיאוש
תקוה? לא ולא! שנים עברו מאז שהרגשתי את לטיפתה החמה של התקווה
והאהבה. שלושים שנה בערך, אבל מי סופר?
אפילו דריסת נכים נראת לי סתמית וחסרת משמעות.
ואם אעלם כך פתאום לאפחד לא יהיה אכפת באמת
אני נוזלת למטה לחושך הלבן
אולי שם אמצא את אהובי
ואולי לא
האם הוא קיים בכלל? או שזוהי סתם פנטזיה?
אני מרגישה כה בודדה והשקט אופפ אותי
שתיקתי היא צעקתי הגדולה ביותר
ואני בוכה על הקבר של אמא שלי שנהרגה בתאונת דרכים מקרית קלה.
וכאן אני נפרדת ממך עולם אכזר ונפגש במירוץ המכוניות שבגן עדן
היו שלום |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.