אנחנו נוסעים שעות בחלק האחורי של איזה טנדר מצ'וקמק. כל
הנסיעה הארוכה הזו שתקנו אבל השתיקה לא הייתה נעימה או ממבוכה,
אלא שתיקה מעיקה ביותר, שתיקה מודאגת ולחוצה. כל הנסיעה שלחת
לי מבט מודאג, צופה רעות, מיואש. מבטך מבשר הרעות הדביק אותי
בדאגה ועכשיו גם אני שולחת מבט מודאג. אתה לבוש במדי החייל שלך
ואני בשמלה הצהובה עם הפרחים האדומים שלי. לא עניין אותנו מי
נוהג, לא עניינה אותנו הדרך.
הטנדר נעצר תוך כדי חבטות שחיילי אויב חמושים ברובה חבטו.
החיילים פרצו את דלתות הטנדר האחוריות ומשכו אותנו באגרסיביות
החוצה וכבלו את ידינו. שני חיילים אחזו במרפקייך ומנעו ממך
להתקרב אליי. חייל אחד אחז במרפקי, חייל אחר נעמד מאחוריי ודחף
אותי קדימה ברובהו, אתה ושאר החיילים הלכתם מאחורינו. כשהלכתי,
שמתי לב שהגענו למקום עליו כתבתי וחלמתי כל כך הרבה. פרחים
יפיפיים, ריחניים וצבעוניים, עצים ירוקים ונעימים. אוויר פשוט
נפלא.
הם המשיכו להוליך אותנו עד שהגענו לתהום. לא הצלחתי לאמוד מה
גובהה. החיילים נעצרו לפתע. החייל שאחז במרפקי משך אותי בכוח
לצד, עד שכמעט נפלתי והחיילים שאחזו בך, דחפו אותך לקצה
התהום.
אתה קופץ ואני נשארת בחיים, אני קופצת ואתה חי. החיילים היו
בטוחים שאתה תקריב את חייך, משום שאתה הגבר, בי הם היו יכולים
לעשות מה שרצו לאחר שתקפוץ. צרחתי עליך שתחזור מיד לאדמה בטוחה
יותר וסירבת כמה פעמים. התנערתי מידיו הנוקשות של החייל וחייל
אחר הצמיד רובהו על גבי, נעמדתי על הקצה, על הגבול בינך לביני,
על הגבול המוביל לגיא צלמוות- המקום עליו שרתי וחלמתי כה הרבה.
סובבתי ראשי אליך וראיתי את מבטך קורע הלב- מבטך המודאג שינה
צורתו לעצוב. איזו תחושת כובד איומה תקפני באותם רגעים. אני
אוהבת אותך, ילדון שלי. וכל שמצאתי לנכון לומר באותו רגע נצחי
היה: "סליחה" קפצתי מהתהום וחשתי את הרוח הנפלאה מוטחת על עורי
ואת כאב הבהלה מהקפיצה העצומה הזו שתקף את נשמתי.
למה אמרתי כזה דבר טיפשי?