הכל בגלל אותה מפה אומללה.
מבט אחד חטוף שהעזתי להעיף אל עבר המפה החדשה אשר תלו על אחד
הקירות באוניברסיטה, עשה את שלו.
הייתה זו מפה של דרום אמריקה, דגש על ברזיל רוצה לומר, ואני
ברוב טיפשותי היישרתי מבט.
התגובה לא איחרה לבוא.
אי שם מאחורי גבי הופיע פתאום צל מאיים ומפחיד, עד כי נעתקה
נשמתי לכמה רגעים.
את הנעשה אין להשיב, כבר ידעתי, ומייד לאחר סיום מחשבה זו פצח
הבחור:
"מה, ברזיל, אה, תאמין לי איזה מקום".
"כן", חייכתי והסתובבתי לעברו.
אל מול עיניי ניצב בחור צעיר, סטודנט יש אומרים, לבוש בגינס
אופנתי ובחולצה קאזואלית משהו, מביט בי ועיניו נוצצות.
"עשית את הטרק של ברזיליה אוסטרדוס?" שאל בחיוך מלא תקווה.
"לא", עניתי, "לא הספקתי".
כלומר, לא הספקתי לטוס לחו"ל עדיין, רוצה לומר.
אך הוא המשיך בסיפוריו המרגשים.
"אחי, איך פספספת, מה קרה לך, איזה טרק, שלושה ימים הלכנו שמה,
תיקים על הגב, מה אני אגיד לך, חבל על הזמן", אמר ונתן
לראסטותיו הקטנות להתנופף ברוח היבשה שהייתה בבנין.
"כן, לא יודע איך זה קרה", הפשלתי מבטי, לצורך הבושה.
"ומה עם הטרק של אינגוטינה?" המשיך בהתלהבות עצמית.
"אה... גם לא", גמגמתי.
הוא כמעט נחנק.
"איך לא!?" צעק, "אתה משוגע?" המשיך בשלו.
"אחי, הבנות שם חבל לך על הזמן", המשיך במונולוג, "איך הפסדת
את זה, תכף תגיד לי שלא הלכת לבית הארחה של מזל שם".
"ובכן, לא", עניתי.
הוא האדים, אף איבד נשימתו לכמה רגעים.
"מה אתה גנוב אתה, אה? זה המקום הכי טוב בכל ברזיל, תאמין לי,
חודשיים הייתי שם, תפסתי ראש, מה אתה דפוק אתה, אה?"
סוף סוף יכולתי לענות תשובה חיובית:
"כן".
התחלתי ללכת, מפוחד משהו, שמא יחטוף הרב טייל התקף לב סימפטי,
אך הוא המשיך ללכת אחריי, מספר לי את נפלאות הרפתקאותיו בברזיל
הקסומה.
הנושא החל לגרד לי, לצערי, סה"כ טבע לפעמים מגרד, אם אינני
טועה.
"עוד מעט תגיד לי שאת הנהר של טונקלולו לא עשית, אה, מה כן
עשית יא חתיכת מרובע?" שאל אותי ובאותה עת טפח לעצמו על השכם,
יען כי איש טבע הרפתקני ומעניין הוא.
כאן כבר נשברתי.
תסלחו לי בבקשה.
כמובן שעניתי:
"בטח שעשיתי מה אתה דפוק אתה אחי?"
הוא נעצר במקומו.
"ומה איתך, אתה עשית את מסלול טרוקלולו וכמוטרה?" שאלתי אותו
בשצף קצף.
נדמה לי שהוא התחיל לרעוד.
"אה... לא", גמגם.
צחקתי בקול גדול.
"ואתה חושב שאתה יודע לעשות טרקים אה?! עוד מעט תגיד לי שאת
ברזיליה נוכמוס גם אתה לא מכיר!"
"אה... לא שמעתי על מקום כזה, לא יודע..." ענה האורבני העלוב.
"אחי, אתה בקטנה", אמרתי נחרצות, "אין כמו נוכמוס לטרק של
שבועיים רצוף, בלי אוכל, בלי שתייה, בלי נעליים אפילו, לא היה
לנו כלום, רק הלכנו כל הזמן ואין כלום מסביבנו וגם היו איתנו
בחורות חבל לך על הזמן, משהו משהו, הכי יפות אין חבל לך על
הזמן. כמובן גם שזיינו כמו מטורפים 267 בחורות, רק שיהיה לך
ברור, אח ידידי, תאמין לי".
הוא הביט בי במבט מזוגג.
לאחר מכן פרץ בבכי גדול.
כאן החלטתי לעזוב את הטייל.
בכל זאת, לעיתים חש אני בתחושה מוזרה של רחמים.
הוא נשאר שם, במסדרון, ואני לקחתי את התיק לקראת הנסיעה
הביתה.
מחר יש לי טיול מטורף משהו חבל על הזמן, טרק פצצות בטירוף
אחי.
אני נוסע לתחנה המרכזית של תל אביב.