נכתב לתחרות הכתיבה ה-18 בנושא "אור" בפורום "בסימן כתיבה"
לשגיא.
לנועה.


הסוף הזה התחיל דווקא באור אפור שרוכב על רחובות באר שבע.
ונועה. אחרי האוניברסיטה, כמו תמיד במשקפי שמש, מעיל קל ולבן,
חוצה את הכביש אל קניון הנגב. עוד מעט תעמוד כמה שעות מאחורי
דלפק ותמכור תכשיטים מקוריים וישראליים. אחר כך תשוב לדירה,
תשטוף כלים ותתיישב לכתוב לי אי-מייל. מאוחר יותר, בשקט של
חצות ושלושים, תעלה פניי בראשה. אחר תלטף אותן קלות, כמו שתמיד
היתה עושה ברגעים שאחרי אהבה. עדיין לא יודעת שנגמרתי לה. שלא
אוכל לשוב. עדיין לא.

בהבהוב הבא שאולי יושב במשרד הצבאי, צועק בטלפון על עוד פקידה.
כל הצעקות האלה, רק כדי לדאוג לתשלום משפחה של טוראי משה
וקסמן, בן 27 ואב לשלושה. כוס התה עם נענע שהכין לעצמו קודם
במשרד של השליש כבר קרה. הנשק מוטל לידו, מקוצר קצינים,
("אחותי", הוא מכנה אותו). הוא טורק את הטלפון, מסנן "מטומטמת"
בשקט ומתיישב לאחור בכיסא. איך יגיד לחייל שלו שאין תשלום
למשפחה כי משרד הפנים שובת ומשרד הת"ש סרבן תשלומים וילדיו
תקועים בין הבירוקרטיה הפנימית לאחותה הצבאית. בראשו חולפים
לרגע פניה של חן, בלונדיניות מנומשות וקטנות, "איך שהוא זה
יסתדר, בובון." היא תמיד מנחמת אותו. והוא תמיד עונה "או שלא.
בכל מקרה בסוף נמות." ונזכר בפניו של גידי מהפלוגה שלו, לפני
קורס המ"כים, יומיים לפני ההתקלות ההיא שמחקה 11 חבר'ה. יצא
לקורס קצינים בלי גידי ויותם ואלעד. הוא מנער את פניו, תמיד
מצחיק את עצמו תוך כדי. הוא קם ומיישר את המדים, תולה את הנשק
מאחוריו, מגרש בפניה של חן את פניהם של המתים. לא ידעתי כמה
הוא זוכר ולאיזה עומק. משה וקסמן נעמד מולו ומצדיע, הוא משחרר
אותו מההצדעה ומהשבת הפלוגתית. שיאריכו את השעות בשמירה אם
צריך, הוא חושב בזעף. לאחר שטוראי משה וקסמן הסתלק הוא שולח
בהודעה חיוך לחן וצועד מהר לחדר אוכל, עדיין לא יודע.

עוד הבהוב ואחותי הקטנה בזרועותיו של עודד. הוא מאוהב בה
לחלוטין, אני רואה עליו. הוא ילד חמוד, אני אוהב אותו. היא
מחייכת אליו, היא לא מאוהבת כל כך אבל הוא נעים לה, יש בו משהו
רך. אין ביניהם דיבורים, רק ליטופים רכים ומבטים. הסרט שמולם
לא מעניין איש מהם. שקועים זה בזה, הם נושמים באותו קצב. אני
שומע את פעימות ליבה בן השבע עשרה מול שלו בקצב אחיד. גם זו
אהבה ואפילו נעימה מאוד, אני חושב. אף פעם לא שמתי לב שכשלא
מדברים ורק מתחבקים, הנשימות מדברות. כשהם מתחילים להתנשק אני
מרגיש הבהוב קל בלב. בבקשה, שיהיה להם עוד זמן ככה, אני מתפלל.
עוד לא, עוד לא.

שחר מהבהבת מולי, בבית לא מוכר לי. היא מעשנת נובלס ואוכלת
שוקולד פרה על רצפת מרפסת עם מישהו, יפיוף חייכן. הוא מוקסם
ממנה, לא מוריד עיניים. היא אומרת לו בשקט "אתה אוהב שוקולד?"
ונותנת לו קוביה. הוא מחבק אותה, בראשו חולפים הבזקים של רוך
ועור לבן. היא מזכירה לו מישהי. הן באמת מאוד דומות, יש בזה
משהו. רק שהיא רגועה, למרות הסומק העז שתפסו לחייה מהרגע בו
נפגשו. בראשה הבזקים של עור מנומש וצחוק. ונוף של אורנים נשקף
מחלון החדר שהיא עזרה לי לצבוע בצהבהב.  הפסל של הכושי ששר,
לבוש באותו צהוב של הקיר, מצחיק אותה לרגע. היא אף פעם לא
הבינה למה אבא שלי טרח להוציא כל כך הרבה כסף על פסל. היפיוף
מזכיר לה מישהו. היא סופרת את הנמשים שלו, שלושה קטנים על האף,
כמו שלי. תמונתי עולה למולה ועצב רב וגעגוע. כאילו היא יודעת.
המתוק שלידה שואל אותה בלחש "מה קרה? את לא מחייכת." ומחייך.
היא מתנערת, " היתה לי לרגע הרגשה רעה. אבל גם ככה אין לי מה
לעשות." היא מחייכת שוב, לא מצליחה להניח פניי באמת. הוא מחבק
אותה, כמו מבין. היא מחבקת אותו חזרה. אחר כך שחר מנשקת אותו
רך רך על השפתיים, הוא מעמיק את הנשיקה. היא מחייכת שוב תוך
כדי. איכשהו, תמיד היא יודעת. זה לא חדש. אני רוצה לקרוא לה
שתראה, אבל במקום זה מנשק לחי סמוקה ומהבהב החוצה.

ונועה.
עיניה קבועות על המרצה שלה, החתיך המאפיר. ידיה כותבות במרץ את
עיקרי השיעור.
"דמותו של מנהיג-חבר: כזה שאינו מרומם מעם, אלא חי ונושם בתוך
עמו. זוהי אבן הפינה לממסד הדמוקרטי." כל כך יפה היא מנסחת את
דבריו המבולבלים. שיערה הארוך בקוקו, מתנופף קלות, כמו בכיתה
ו'. שנה שלמה ישבתי מאחורי הקוקו הזה, בהקבצה א' בחשבון, בוהה
בפסים החומים בהירים שנשזרו בחום הכהה החלק. היא רצינית עכשיו
כל כך, דומה לשחר ושאולי כשהם לומדים משהו שקשה להם. לא שזה
קורה הרבה. כשהמרצה משמיע בדיחה שחוקה שוב מציף אותה החיוך
הזה, החם, המתוק. אני מתגעגע.

אבא. כבר יודע.
עומד בחדרי, אליו כבר לא אוכל לחזור, מדליק את האור. מביט
בקירות הצהובים, מלטף ביד רכה את הפסל של הכושי, מתיישב על
המיטה, אוחז בידו דיסקית צבאית. נזכר איך אני ונועה ושאולי
ושחר יושבים איתו כאן על כוס קולה קרה בשיא לחץ בגרויות. עוד
לא היו אז דיסקיות אלא רק דיסקים ומריבות על כמה כסף מוציאים
בחודש על לקנות אותם. איך צבענו את החדר והוא צעק שלא נלכלך את
רצפת השיש, ולמי זה בכלל חשוב עכשיו, כשהכל הפך כתמים של
זיכרון. הוא ממולל את הדיסקית. אף פעם לא הבין למה הסדינים שלי
כולם שחורים, אולי עכשיו מבין. אני אוהב אותך אבא.

ונועה. אחד אחרון כשהאור הלבן נטול החלומות עוטף.
הבהובי עיניה כשנשקתי לה אז בפסח של כיתה י"א.