לא מבינה למה אני לבד...
לא מבינה למה אין לי כבר כוח לאף אחד...
כוח להקשיב...
להפנים.. .
להבין...
להסתכל על העולם בכלל...

אין לי יותר כוח לחיות את החיים האלה...
הם כל כך אינסופיים...
הכל אותו דבר...

אתה קם בבוקר...
שוטף פנים...
אוכל...
הולך לבצפר...
חוזר...
מתאמן...
מכין שיעורים...

ושוב לישון...

אני חושבת שבעצם זה מה שעייף אותי כל-כך...

השיגרה המעיקה הזאת...
כאילו אין לך מה לעשות חוץ מלעשות בדיוק את אותם דברים שכבר
עשית אתמול... ושלשום... ושבוע שעבר... ולפני חודש...

ואז אתה מגיע למסקנה...
למה אני פה בכלל?
למה אני צריך לחיות חיים של סבל שגם כשקורה בהם דבר טוב... הוא
מייד משתנה לדבר רע כאילו יד הגורל בכך...

למה אתה חייב להעמיד פנים...
להיות בנאדם מזוייף כל כך שאתה כבר לא זוכר מי אתה או מה אתה
מבפנים...

אתה כבר לא זוכר למה אתה פה...
מי הביא אותך...
למי באמת אכפת ממך...
אתה פשוט כל כך עסוק בלהעמיד פנים שאתה כבר לא זוכר...

אז זה מה שאני עושה בחופש..:
לא מתאמנת...
לא מנגנת...
לא לומדת... כלום. שוברת את השיגרה...

אני יושבת לבד!! בבית... חושבת... מנסה להבין... מי אני?

ולמה אני כאן?

מצטערת... אבל זה מה שיש לי בלב... ואני כבר לא יכולה לסבול את
זה...


חורף.