איש אחד תימהוני הלך והלך והלך הוא לא ידע לאן הוא הלך מרוב
שהוא היה מבולבל. הוא פשוט הלך והלך ולא הסתכל לאן הוא הולך
הוא רק חשב מתי הוא יגיע. מה שמצחיק הוא שהוא לא ידע אפילו את
היעד שלו הוא פשוט הלך הוא התעצבן מהרוח בדרך, מהקור, מזה שאין
לו כוח ללכת עם אף אחד, מזה שהוא ידע שאין לו יעד אבל הוא בכל
זאת תכנן להגיע.
הוא מידי פעם עצר והסתכל על הנוף כי הוא הכריח את עצמו ליהנות
מזה. הוא מידי פעם התקשר לשאול איזה חבר ישן מה שלומו כדיי לא
להיות אגואיסט. בשיחה הוא התאפק לא לדבר על עצמו ולהגיד שהוא
מבולבל ,הוא רק ניסה לשאול לשלום חברו שבכלל לא עניין אותו מה
שלום החבר. הוא נהנה מהספק שהחבר שלו מניאק שהוא בכלל לא שואל
אותו וחוקר אותו לשלומו. הוא הרגיש יחיד ומיוחד במינו ונשא
תחושת כבוד לעצמו על היותו כה נאור. כשהחברים הישנים החמיאו לו
על כמה שהוא אדיב שהוא שואל לשלומם ,מתעניין וכל כך טוב במתן
עצות. שהוא מצחיק ורגיש. האיש רק התעצבן כי הוא ידע בליבו שהוא
עושה זאת כדיי להיות בן אדם נחמד כשהוא בעצם היה רוצה לדבר רק
על עצמו 24 שעות ולקבל את התהילה על סיפורי חייו, יהיו ככל אשר
יהיו.
הוא המשיך ללכת. מידי פעם הוא סבל מאיזה סיגריה ורק חיכה לסיים
גם אותה. הוא לא הבין למה כל דבר שהוא עושה לא מלהיב אותו, למה
הוא כל כך אפוף. הוא דמיין את המחר ואת השבוע הבא ואת סוף
החודש איך הם נהיים קלים יותר ושמחים יותר אולי קצת פחות
מבלבלים ונינוחים יותר. הוא דמיין את השמחה שמחכה לו ואת האהבה
שאולי הוא ימצא באיזה מקום לא שגרתי שהוא אפילו לא שם לב שהוא
היה באלפים כאלה. הוא שינן לעצמו משפטים וחיי לפיהם למרות
שהגדיר את עצמו כלא מגדיר ואחד שחיי ללא עקרונות. הדברים שאסר
על עצמו להרגיש ולעשות גדלו וגדלו וכך הוא נהיה כבול יותר.
הוא חיפש וחיפש והרגיש שחובותיו גדלים וגדלים. הוא צלצל כבר ל-
50 איש ביום ועצר 4 פעמים בממוצע כדי להסתכל על עץ ולהגיד
לעצמו שלוש פעמים כמה שהנוף יפה. הוא כיבה מאות סיגריות והלך
אלפי קילומטרים בכוונה להגיע כבר. לפעמים כשהוא היה כבד ראש
הוא היה דווקא רץ. כדיי להוכיח לעצמו שהוא עושה עם עצמו משהו,
מחדש קצת כושר או משהו...
הוא קרא 3 ספרים בחודש והגיע לפחות לעמוד 50. זה ריצה אותו
למשך כמה זמן. הוא קרא הוא התעניין בחיים של חבריו, הוא היה רץ
וחושב על הרבה תיאוריות שנראו לו חכמות. הוא הצחיק אנשים
ולמרות שהוא הרגיש שהוא גוזל צומת לב של אחרים הוא כבש את הבמה
כשהגיע אליה. הוא עזר להרבה אנשים אבל לא הרגיש כלום. פעם אחת
הוא נתקל באישה במדבר האישה כל כך התקשתה לעלות עלייה. בתוך
הקושי שלו הוא לקח את ידה ועזר לה בחלק מן העלייה. הוא הרגיש
למאית שנייה טוב. הוא זכר בדיוק למאית שנייה את חיוכה של האישה
ואת פניה המוקירות תודה אך, הוא זכר חודשים לאחר מכן את זה
שהוא עשה זאת רק כדי לעשות מעשה טוב. הוא זכר איך הוא הסתפק
מהידיעה שהוא עוזר למישהי ואיך שהוא דאג כל הזמן שידו לא יותר
מידי מזיעה בידה וזה הטריד אותו במשך השלוש דקות הארוכות האלה
של העלייה. הוא זכר איך הוא ודאיי ניראה לה כבן אדם כה נפלא
וכמה שזה הציק לו כשעזב את ידה. כשהיא אמרה לו תודה הוא רק רצה
לקבור את עצמו באדמה אבל הוא חייך וניסה להאמין שזה בא לו מכל
הלב. הוא הרגיש כל כך לא נעים לבטא את עצמו ולבלוט סתם כך כי
זה צורך שלו וכזה הוא עד שהוא היה נבלע יותר מכל איש אחר. הוא
היה כל כך נבלע שהוא כבר בלט בכל מקום בנבלעות שלו. הוא הרגיש
הכי טוב כאשר מישהו אחר היה גונב את ההצגה ואז הוא היה יכול
להאשים אותו על כמה הוא גונב את ההצגה. הוא לא הפסיק לנסות
להקשיב. הוא היה כל כך מותש. כל פעם כאשר הוא התאמץ לעשות משהו
כדי להיות בן אדם בסדר נשרה לו שערה.
תוך פחות משבוע האיש היה קירח מכל שערה בגופו. היה לו מאוד קר.
הוא לא הפסיק לרעוד.
לילה אחד הוא ישב בחוץ מותש עייף הזוי ומקורר כשלפתע פתאום החל
גשם חזק. האיש שהיה הולך עם תיק גדול מלא בבגדים, מצא מקום
להחליף את הבגדים הרטובים והמלוכלכים בבגדים יבשים. הוא כל כך
נלחץ מאיפה הוא יחליף שכבר אחרי שהוא החליף הוא שכח שהוא מצא
כל כך בקלות היכן הוא יחליף.
הוא החליף בגדים. הוא החליף למכנסיים לא נוחות וחולצה לא נוחה.
וגם לא מי יודע מה חמה, אבל פשוט הבגדים היו כל כך מחמיאים וכל
כך יפים עד שכל איש ואישה ברחוב נעצו בו מבט וחייכו.
אז היה לו קצת קר אבל הוא היה כל כך יפה .
עד שהוא לא עמד בקור ובגופו הזועק לעזרה והוא החליף בגדים שוב.
לבגדים רחבים ועבים. ואז הוא שוב התבודד. הוא מצא לו פינה בבית
קפה ושתה לו לבדו. כל אדם שעבר הוא השפיל מבט אל ספל הקפה או
שהסתכל על האדם בכמיהה לאיזה חיוך או התפעלות.
כשכבר חייכו לעברו הוא היה בטוח שצוחקים על הבגדים המכוערים
שלו. אז הוא נהנה לראות אנשים שמנים עוברים ברחוב.
אנשים על כסאת גלגלים ואנשים מכוערים.
הוא תמיד היה מדמיין איך אנשים אומרים עליו דברים טובים ואיך
אנשים מדברים על היותו איש יפה כל כך עד שהרגיש כמעט שזה
ייעודו. הוא כל כך התאמץ להיות יפה והקדיש את חיו לכך עד ששכח
כבר דברים כל כך בסיסיים כמו לשרוך את נעליו. ההמולה סביבו כל
כך סינורה אותו שכאשר היו שלוש שניות ושלושים מאיות שאיש לא
אמר לו דבר הוא היה כל כך מדוכא. איש שהיה כל כך נעים מטבעו כל
כך רגיש לסביבה שכח עצמו במערבולת תחושות חובה ודיכאון עד ששכח
עד כמה הוא יפה באמת. הוא התחיל במזוכיזם שיטתי והורדת אגו
מיום ליום עד שנהיה איש אומלל שאם עד עכשיו היה מרחם על עצמו
ב- 110% עכשיו הוא היה אכזרי אל עצמו באותה מידה.
הוא כבר לא ידע לנתח אם הוא מוותר לעצמו או מרחם על עצמו או
קשה עם עצמו אבל הוא כתב כל יום ביומן איך לפי דעתו הוא צריך
להתנהג. הרשימות הלכו וגדלו. הוא רשם וסבל מלרשום הוא הרגיש
שאין לו מה לרשום אבל נהנה מהספק שהוא רושם ויום אחד מישהו
ימצא את זה וייהנה מהטירוף ה"קל" ששרר בו כשכתב בסבל.