אני אחלום לנצח... אני אברח מכאן לשם ואסגור את הדלת כי בשביל
מה להפסיק לחלום?
ככה חשבתי במשך מספיק שנים. ותמיד היה משהו שהחזיר אותי לכאן,
תמיד היה החשש שגרם לי לההשאיר את הדלת שבין העולם שיצרתי לי
לעולם שיצרו בשבילי קצת פתוחה. לא ברור לי מה אבל למרות כל
הכעס והכאב היה תמיד משהו ששאב אותי משם לכאן. חבל.
יש שם ים. הרבה ים כי בעצם זה אי אחד גדול שנוצר בגלל כל
הדמעות שיצרו את הים מסביב. ויש שקיעה אינסופית, כל הזמן שוקעת
השמש כשכל שקיעה שונה מהקודמת, שוקעת עד למרכז הלב שמעלה עוד
דמעות.
ואין שם אנשים. יש שלושה מלאכים. המלאך המחבק שאוסף חתיכות
כשהכל מתפורר אצלי. אני אוהבת את החיבוקים שלו שמשאירים הכל
חי. מלאך שאוסף את הדמעות ישר מהעיניים בשביל שלא ישרוף מרוב
דמעות. והמלאך המקשיב שיודע לקחת את כל המחשבות שלי ולהוציא
אותן דרך הפתח לעולם שיצרו בשבילי כולם בצורה של משהו כתוב.
הוא עוזר להוציא את כל הבטון שמתקשה מהחלל שבתוכי.
ותמיד, ואני עדיין לא מבינה למה, עוזבת את העולם שלי- עולם
מושלם בחזרה לכאן. לכאב שיוצרים לי כולם.
חזרתי. שוב משהו שאב אותי בחזרה לכאן.
מבינה שתמיד חוזרת לעולם שיצרו כולם כי גם כאן יש מלאך. מלאך
שהוא הרבה יותר משלושת המלאכים שלי ביחד. הוא לבד עושה הרבה
יותר והכל כל כך אמיתי אצלו ואוהב.
חבל שלקח זמן, אבל סופסוף יש למה להישאר כאן. כבר לא הולכת
לשם, לעולם שאני יצרתי.
נשארת כאן, בעולם שיצרו בשבילי עם מי ששומר שלא יכאב והפעם זה
אמיתי.
