את מרי היפיפייה הכרתי בילדותי. אדום היה שערה ועיניה גדולות
כעיני איילה. אישה תמירה עם חיוך זוהר בפניה. כילדה, עם שאר
חבריי היינו רודפים אחריה, כשליקטה פרחים. היינו צועקים לה
"מרי המשוגעת". צועקים, צוחקים ובורחים. מדי פעם ניסתה מרי
להשיגנו ואם לא צלחה ידה היתה נעלמת לה אל בין השבילים.

כשהיתה צועדת אל מעלה ההר ואוספת פרחים. כל פרח ופרח שקטפה
היתה מריחה ומייד זורקת. אז כילדים לא הבנו מדוע עשתה זאת.
היינו לועגים לה וצוחקים. מה גם כשהבטנו בה לא הבנו מה פשר
לעיניה הכה עצובות וריקות.

כשגדלתי והכרתי את חברי הראשון, יצא לי לשוחח עם הוריו עליה.
תמיד אמרו לי כשתתבגרי אולי תביני מה בדיוק מרי חיפשה.
וכשבגרתי הבנתי את הלך מעשיה. מרי איבדה את הריח שכה אהבה.

אנשים סיפרו שאהוב הגיש למרי פרח אחד ומיוחד שהוגש אך ורק
לאהובתו. הוא נגע בה במרי וחיוכה היה חיוך מאושר כשל ילדה
מאוהבת. היה מעביר את הפרח לאורך כל גופה ואחר-כך היה נושם
לעצמו את אותו ריח ושואף את כולה אליו.

את הריח המיוחד הזה שהביא לה אהובה עד היום מרי מחפשת, כי יום
אחד הוא לא הופיע, אבד הוא לה והשאירה לבד. מאז עברו הרבה שנים
אבל מרי אין היא שוכחת את אהובה.

היום כשמגיעה מדי פעם לאזור ילדותי רואה את מרי, אשה זקנה היא,
אך עדיין מטיילת שם בהר מלקטת פרחים, מריחה אותם וזורקת. עדיין
מחפשת אחר אותו פרח בעל הריח המיוחד. שהיה ותמצאנו אולי ישוב
אליה אהובה.

וכמו בילדותי ומעשי הקונדסות אז כך גם היום. ילדים אחרים
רודפים אחריה וצועקים וצוחקים לה.

והיא. עדיין מחכה לאהובה והוא כבר לא ישוב...