נתנו לי פעם לעשות עבודה בסוציולוגיה על יצור (חי) שקיים, את
העבודה אמנם עשיתי על הבדויים, שהם באמת קצת מוזרים אבל יש דרך
מאוד יפה להסתכל על הצורת חיים שלהם- מה רע להם? הם יושבים להם
בסבבה, סתלבט לא נורמלי, אין להם לא טלפון, לא טלוויזיה, לא
מזגן ו-D.V.D בשבילם זה מקסימום שם של איזה עראק. אבל הם לא
צריכים את כל זה, כי הם בקושי יודעים מה זה, הם יושבים שם אחד
עם השני וזה מספיק להם, כל עוד יש להם פינג'אן,קפה שחור (חזק)
ונוף, החיים מספיק יפים. איזה תקלות כבר יכולות להיות להם? הם
צריכים אוכל? הולכים ושוחטים איזה כבשה, מים? בטוח יש איזה נהר
בסביבה. החיים הטובים, אם אתם שואלים אותי. בכל מקרה, כשכבר
גמרתי את העבודה, הבנתי שלא הייתי צריכה לחפש רחוק מדי, לא
לפתוח אנציקלופדיות וגם לא לעשות טיול מסביב לעולם (ב-80 יום).
כי היצורים הכי מוזרים שקיימים נמצאים ממש מתחת לאף ובעצם גם
מעל לאף ומשני צדדיו. כי אנחנו, בני האדם, אנשים, איך שלא תרצו
לקרוא לחיה הזאת- אנחנו היצורים הכי מוזרים שקיימים בעולם. זאת
כמובן, מחשבה שלי (ושל עוד הרבה אחרים) אבל, אני כמעט בטוחה
שגם בפינות הכי נסתרות, אפלות וחשוכות בכדור הארץ לא תמצאו
יצורים יותר מוזרים מאיתנו. אנחנו יודעים להיות כל מה שרק
נרצה. אנחנו יכולים להיות חכמים וטיפשים, נחמדים ומנייאקים,
ילדותיים, חברותיים, זונות, בני זונות, נצלנים, שקרנים,
עצבניים, רגועים, מתחשבים, פוגעים, רגישים, גיבורים, מסכנים,
חלשים, חזקים- אבל בעיקר, וזאת התכונה המיוחדת לכל הזן האנושי
(וגם זה תלוי, מה זה אנושי? מי או מה קובע מי אנושי ומי לא?)
התכונה שיש כמעט (וזה חשוב להוסיף כמעט- שלא תתפסו אותי, חלילה
במילה) לכל אחד מן היצורים המוזרים האלה ("בני-אדם"?) היא
הפכפכות, והיכולת לשנות ולשחק לפי מה שמתאים באותו רגע. כלומר,
יש לנו, בני האדם, בנק של תכונות אופי. הרי אופי, בין היתר,
זהו אוסף של תכונות, התכונות של אותו איש או אישה הן שקובעות
את האופי שלהם. אז לדוגמא, אם יש מישהו שיודע שחברה שלו לשעבר
(שהוא עדיין אוהב, דרך אגב) תהיה באותה מסיבה שהוא יהיה הערב
(ולגמרי לא במקרה) הוא קודם כל ינסה להיראות מינימום דודי
בלסר. זה נכון שהחולצה קצת הדוקה מדי והוא באמת מרגיש שהוא
נחנק למוות וגם המכנסיים (שהם מבד מאוד לא סימפתי לגוף) גורמים
לו להרגיש, קצת לחוץ, בעיקר בחלק התחתון (והגברי?), והאמת היא,
שבאמת כואב לו בביצים. אבל על הזין שלו (תרתי משמע), הוא מסתכל
במראה ורואה את עצמו חתיך עולם וזה, הוא חייב להודות, מעלה לו
את הבטחון העצמי בצורה מטורפת (מה שמראה יכולה לעשות...). דבר
שני, ולא פחות חשוב, אם לא הכי חשוב- הוא יחפש ב"בנק התכונות",
מה מתאים לו להיות עכשיו, כדי שהיא תחזור אליו ותתאהב בו שוב.
האם מתאים לו להיות קשוח?, לשים עליה זין?, לשחק אותה קשה
להשגה?, או אולי אם יראה לה את הצד הרגיש שבו, הצד הפגוע, היא
תתחרט ותבין סוף סוף כמה טיפשה הייתה כשהחליטה לזרוק אותו.
אולי אם הוא ישחק עם הרגשות והתכונות שלו- קצת ישנה, קצת
יחליף, (אולי ישאיל מחבר שלו את האומץ, גם ככה יש לו יותר מדי)
לפי איך שהוא מכיר אותה, לפי מה שהוא חושב שיגרום לה להסתכל
עליו שוב, אולי, היא תקלוט שהחיים שלה לא שווים בלעדיו ושהיא
בעצם נורא אוהבת אותו ושהיא רוצה אותו בחזרה. אבל מה שבאמת
עצוב פה, זה שכל המשחק הזה, האור השקרי שבו הוא מציג את עצמו,
ההעמדת פנים הזאת, כל הנסיון הזה להיות מישהו שהוא לא, אשכרה
מצליח לבחור. אפשר להגיד, שרוב הפעמים זה אפילו עובד על אותה
חברה לשעבר- היא רואה את ההצגה ומיד מתחילה להרגיש כלפי השחקן
הראשי את כל הרגשות האבודים שבטח היו לה קודם באיזושהי פינה
בלב. מה שהיא (טיפשה קטנה) לא יודעת, וכנראה לעולם לא תדע, זה
שלא משנה איך הוא הציג את עצמו- אלו לא התכונות שבאמת משחקות
תפקיד מרכזי בהצגה, אלו לא הרגשות שאותו שחקן מרגיש באותה
סיטואציה.
אבל הוא, מוכשר שכמוהו, כנראה למד משחק, כי זה באמת נראה כל כך
אמיתי. אז עכשיו הוא מבסוט, "וואלה, זה עובד" והיא מבולבלת
(מעצמה בעיקר) כי עד לפני שעה היא לא חשבה עליו בכלל. ואני
שואלת, צודק או לא צודק? פייר, הוא רק ניסה להחזיר אליו את
אהבת חייו, ואהבה (בעיקר אם היא לא הדדית) זה משהו שמטריף את
המוח. אבל, הוא בכל זאת שיקר לה, אם לא באופן ישיר אז בטח
שבאופן עקיף ואם נסתכל בקטנה על השקר שהעניק לה (בלי הרבה
בושה) אותו בחור, אז להתעלם מהצורה בה הוא שיקר לעצמו, זה כבר
יהיה קשה. כי לשקר לעצמך (בייחוד אם זה במודע), זה מעשה די
טיפשי. מצד שני, מי אנחנו שנשפוט אותו? הרי כולנו עושים את
זה... אז זה בטח בסדר... לא?