קשה לי להגיד שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון, בסך הכל היא הייתה
פה הרבה פעמים לפני. כמעט כל שבוע ביום רביעי היא הייתה באה
לפה עם חברות שלה לאיזה בראנץ', ארוחת ערב או סתם איזה קוקטיל
של לילה. ואף פעם לא העפתי בה יותר מאיזה מבט או שניים. זה לא
שהיא לא יפה מספיק או רזה מספיק או משהו כזה ואני באמת לא בחור
שמחפש דוגמניות, בכלל בכלל לא! אם הייתם רואים את אביגיל,
אשתי, הייתם מאמינים לי. אביגיל היא אישה שבזבזה את השנים
הטובות שלה על דברים שאמורים לבוא בשלב הרבה יותר מאוחר. עם כל
הכבוד שיש לי לאביגיל והיא באמת אישה מופלאה, הרבה יותר חכמה
ומוכשרת ממה שאני אי פעם אפילו רציתי להיות. אני לא חושב
שלעשות תואר ראשון בכלכלה ומחשבים בזמן התיכון זה צעד שטוב
לבני אדם. אני חושב שאת השנים האלה צריך להעביר בהברזה מבצפר,
השתכרות בכיכר החתולות והסתבכות עם המשטרה על הצתת וידאומטים
ועבירות סמים קלות, זה מה שאני עשיתי בשנים האלה בכל מקרה. וגם
אל תחשבו שאני אומר שנשות קריירה לא יכולות להראות טוב או
משהו, אבל זה קשה לאישה שלא היו לה נעורים להראות צעירה,
לפעמים אני חושב שאביגיל נולדה כשהיא נראית כמו פרופסור אחרי
שתי לידות ומסע רפטינג, בכל מקרה אני גולש, נחזור לסיפור. היא
נכנסה למסעדה עם חברות שלה בערך בשתיים בצהריים, ברקע היה את
השיר "15 דקות" של אסף אמדורסקי, הן התישבו בשולחן מספר 5 שהיה
השולחן של זמירה והזמינו ארוחות צהריים, אני כהרגלי העפתי בהן
מבט וחזרתי לספר חשבונות של המסעדה, הכל חזר לקדמותו למשך 40
דקות בערך, בדיוק כשהתחיל השיר "הוריקן" של "בוש" (עכשיו במבט
לאחור אני מבין כמה השיר הזה התאים למצב) שמעתי צליל חד של
סכו"ם מונח בחבטה מצלצלת על צלחת מכיוון שולחן 5 של זמירה,
וקול נשי ונמוך יחסית אומר בזעם "סיגל זאת החלטה שלי ואין לך
שום זכות להתערב, ולא אכפת לי כמה את חושבת שהעניין נוגע לך!"
הרמתי את הראש במן חצי מבט אל זמירה שכבר הייתה על הרגלים
ובדרך אל השולחן ואז עברתי להביט בה בזמן שזמירה ביקשה מהן
בחצי לחישה מנומסת לנהל את הויכוחים שלהן יותר בשקט, אבל משהו
היה שונה בה, לא הייתי מסוגל להבין מה השתנה בה עד לרגע שהיא
קמה מהמקום שלה וצעקה על זמירה "את לא תדברי אלי ככה חוצפנית
אחת!!", זה היה הכעס שלה, הוא הפך אותה לבן אדם אחר לגמרי,
הגוף שלה כאילו נמתח באיום וגרם לה להראות הרבה יותר גבוהה
פתאום, הפנים המשועממות שלה התכווצו במן הבעה חתולית, הצוואר
השחום שלה נמתח ויישר את הראש שלה בסמכותיות שגרמה לכל מי שהיה
מסביב להשפיל את המבט מהעיניים השחורות שלה שכאילו בערו...
הנוכחות שלה מלאה פתאום את כל המסעדה, היא הייתה כל כולה
מצווה, מלכותית. זמירה שנרתעה שני צעדים אחורה הביטה בי בתחינה
אילמת לעזרה, אני לא יודע איזה סיכוי היא חשבה שיש לי מול
האלילה הזאת, אבל היא צדקה, זאת עדיין המסעדה שלי ולקוחות כאלה
הם באחריות שלי. התחלתי להתקרב אליה ולהפתעתי גיליתי שלא רק
שאני לא מתמלא בתחושת הפחד שכל שאר יושבי המסעדה היו שותפים
לה, אני אפילו נמשך אל מקור הכוח, אל עין הסערה. עטיתי על עצמי
הבעה רצינית ופניתי אליה "שלום גברתי אני המנהל פה, אפשר לעזור
לך אולי?" היא הפנתה את הראש שלה אלי, ואז כאילו היא לא שמעה
מילה ממה שאמרתי היא שאלה "אתה המנהל פה?", השאלה שלה הפתיעה
אותי, הוציאה אותי לגמרי משיווי משקל מחשבתי כך שכל מה שיכולתי
לעשות זה למלמל "אממממ כן" מה שלא ממש הפריע לה כי היא אפילו
לא חיכתה לתשובה שלי והמשיכה "אני מאוד ממליצה לך ללמד את
העובדים שלך איך להתנהג!" היא המשיכה להסתער בזמן שאני מנסה
לחזור לחוט המחשבה שלי "כי החוצפנית הזאת הגזימה לגמרי! אני לא
מוכנה שאף אחד ידבר אלי ככה ובטח שלא איזה שחורדינית פעורה!
אני לקוחה וותיקה של המקום הזה והייתי מצפה לטיפה יותר נימוס!"
בכל מצב נורמלי אני הייתי מצליח לחזור לעצמי יחסית מהר, רק
שככל שהיא המשיכה להצליף בי היא הפכה להיות יותר ויותר יפה
בצורה שהייתה בהחלט לא הוגנת. בסוף, בין תלונה לאיום הצלחתי
לפלוט "גברתי גבירתי אני מבקש ממך, אין צורך להתרגש" בניגוד
גמור למה שחשבתי בלב, רציתי שהיא תשאר כועסת לנצח, "אני מבין
אותך לגמרי..." היא התפרצה לי באמצע בצעקה "אני באמת מאושרת
שאתה מבין אותי, אבל ההבנה שלך לא עוזרת לי בגרוש! וכמו שאני
רואה את זה עכשיו אין לי שום סיבה לחזור למקום הזה" היא
הסתובבה והתחילה ללכת בלי לחכות לתגובה שלי או לחברות שלה
שעדיין ישבו בשקט עם מבטים יודעי דבר ולמודי נסיון כואב, משהו
בתוכי קפא, לא יכולתי לתת לה ללכת ככה! בלי לחשוב יצאתי אחריה
לרחוב וצעקתי לה "גברתי חכי רגע בבקשה!" היא נעצרה, ובלי
להסתובב אלי, חכיתה שאני אמשיך לדבר "אני באמת מצטער על כל זה,
תני לנו עוד הזדמנות בבקשה, תבואי מחר עם החברה שלך ותישבו את
הויכוח שלכן בארוחת צהריים על חשבוני בסדר?" עדיין בלי להסתובב
היא אמרה "בסדר" קצר והלכה, משאירה אותי המום.

                 
שגיא האחראי משמרת בוקר הופתע לראות אותי מגיע למסעדה בשעה 7
וחצי בבוקר, בד"כ אני לא מתעורר לפני 10 ולא יוצא למסעדה לפני
11 ככה שאין סיכוי שאני מגיע לפני רבע ל 12, לא יודע מה עבר
עלי אני לא בן אדם לחוץ מטבעו אבל באותו יום לא יכולתי לסבול
את המחשבה שהיא תבוא ואני לא אהיה פה לראות אותה. הודעתי לכל
צוות המסעדה שהיום שולחן 12 משוריין עד להודעה חדשה והתיישבתי
במקום הקבוע שלי מאחורי הבר מוכן לחכות לה עד שהיא תגיע או עד
שהשמיים יפלו, מה שיבוא קודם.

בערך באחת בצהריים היא הגיעה עם החברה שלה סיגל, בדיוק התנגן
השיר "רכבות" של דני רובס ברקע. מיהרתי אל הכניסה ואמרתי לשושי
המארחת שאני אטפל בשתי אלה, שושי שזכרה את התקרית אתמול ממש
שמחה להענות לי ולעבור לאורחים הבאים. מיד אחרי שפניתי אליהן
שמתי לב למשהו מטריד, היא הייתה רגועה ורגילה למראה לגמרי!
הייתי כל כך המום ונסער ממנה אתמול ששכחתי לגמרי איך היא כשהיא
לא עצבנית. עכשיו עמדה בפני בעיה קשה, איך אני גורם לה להתעצבן
בלי שהיא תקום ותלך מהמסעדה? הושבתי אותן בשולחן 12, ואז,
בהשראה פתאומית וללא שמץ של טאקט התישבתי איתן, סיגל הביטה בי
במן הבעה מטופשת, אבל היא לא עניינה אותי ולכן לא ממש בחנתי את
התגובה שלה, זאת שכן ענינה אותי הגיבה בהרבה יותר זריזות מחשבה
מסיגל, ראיתי איך העיניים שלה מתכווצות ואיך נהיים לה קמטים
חתוליים קטנים בצדדים, האוויר התחיל לגעוש מסביבה או שאולי זה
פשוט היה לחץ הדם שלי שעלה לרמה מטורפת בשניות. בכל ימי חיי לא
רציתי מישהי ככה, זה אפילו לא היה תאווה מינית זה היה הרבה
מעבר לזה, הייתי חייב שהיא תהיה שלי! שהיא תאהב אותי בכל נפשה
ומאודה ותשנא אותי עד כדי עיוורון. השיר "Gravity of love" של
אניגמה התחיל בדיוק כשהתחלתי לדבר "סיגל" פניתי אליה "מה דעתך
לעבור לשולחן מספר 7 שם בפינה? קמילה תיקח ממך הזמנה מיד" סיגל
הייתה המומה, חסרת מילים, היא קמה ועברה בשקט לשולחן 7. אני
חייב להודות שאם היה מישהו אחד בכל הסיטואציה הזאת שהיה יותר
המום מסיגל, זה היה אני, הרגשתי כאילו נדחקתי הצידה ע"י כוח זר
ושעכשיו אני רק אחראי על הפעולות המכניות של הגוף - הזעה,
נשימה ופעימות לב מוגזמות. המוח שלי היה במקום אחר, עם מישהו
אחר, מישהו שכרגע לקח את היד שלה, נישק אותה כמו איזה ערס
משנות ה 60 ואמר לה "את יודעת שאני מוקסם ממך, ראית את זה
אתמול, לכן באת גם היום"   "האמת שבאתי בשביל לקבל ארוחת
צהריים חינם" היא אמרה לו בקול מלא פלדה, ואז כמו סכין היא
חתכה "והייתי מעריכה את זה אם היית מעיף את היד שלך ממני!" אני
בתור הנוסע הסמוי בשיחה הזאת כבר חשבתי שזהו, שאבוד ולא ישוב,
אבל מסתבר שלמישהו השני היו תוכניות אחרות כי לא רק שהוא לא
עזב לה את היד הוא גם המשיך וענה "את לא יכולה לשקר לי, אני
רואה שאת מעוניינת..לא, לא מעוניינת, מסוקרנת!" ואני לרגע כמעט
איבדתי שליטה על אפילו על הפעולות המכניות הפשוטות שנשארו
בסמכותי כי ראיתי בעיניים שלה שזה נכון! היא מסוקרנת, סקרנות
של לביאה שרואה משהו חדש ולא מוכר ועכשיו היא סובבת אותו רגע
לפני שהיא מתנפלת על הצוואר שלו וקורעת אותו. אבל זה בכל זאת
נתן לנו, נתן לי, סיכוי! היא פלטה תשובה קצרה תוך כדי שהיא קמה
ללכת "תן לי את הטלפון שלך".

נכנסתי הביתה לצלילי "עוד חוזר הניגון", בגירסה הישנה לא של
ברי סחרוף אלא של איזה זמרת אחת שאני לא זוכר את השם שלה. משום
מה תמיד כשאני נכנס הביתה יש שירים כאלה ברדיו, מן שירים ישנים
כאלה שמזכירים את הציונות של פעם, של ערכי משפחה, בדיוק חשבתי
מה לעזאזל לי ולערכי משפחה כאשר הבת שלי קפצה עלי בשמחה
"אבבבווווווו!! התגעגעתי אליך כל כך כל כך כל כך כל כך!!" ככה
זה ילדות בנות 9, עוד לא למדו שכל הגברים הם חרא. אביגיל ישבה
בסלון מרוכזת כולה באיזה שיחת טלפון של העבודה, היא לא ראתה
אותי בזמן שעמדתי ובחנתי אותה מאחורה.  אביגיל הייתה אישה יפה
אין ספק בזה, אדמונית לבנה עם חיוך ביישני שגרם לי להתאהב בה
ולהתחתן איתה, אבל היא לא הייתה צעירה ולא מושכת, לא מישהי
שיכולה להדליק אש בגבר, היא הייתה אישה שאתה מתחתן איתה ועושה
איתה ילדים ובונה איתה חיים שקטים, לא אישה שגבר בוגד באשתו
בגללה, לא היה לה שום סיכוי מול מה שעמד אצלי במסעדה אתמול
והיום. ואני חייב להגיד שזה כאב לי, אולי זה נשמע כמו תירוץ
עלוב ואולי זה באמת תירוץ עלוב. אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי.
בכל מקרה הייתי חייב לנסות, לתת לה הזדמנות.
אביגיל התרוממה מהספה כשהיא הבחינה בי סוף סוף. גם אחרי 17
שנים של נישואין הפנים שלה תמיד האירו מחדש כל פעם שהיא ראתה
אותי "היי מותק, כמה זמן אתה עומד פה?" פשוט נגעלתי מעצמי
כשעניתי לה בקור "כבר 17 שנים אביגיל, מה איתך?" היא חייכה
כאילו היא הבינה איזה בדיחה, אבל ראיתי את הסימן שאלה בעיניים
שלה, יותר מזה, ראיתי פחד. באותו רגע הבנתי שהיא אבודה, שאני
הולך לפגוע בה. כשהיא ראתה שאני שותק היא התקרבה אלי בחשש,
מזכירה את הבת שלנו כשהיא בצרות באופן ההליכה המהוססת שלה אלי
"מה קרה אהובי? עשיתי משהו לא בסדר?" אישה ארורה! רציתי לצעוק
עליה, למה תמיד את נכנעת?! מאז ומתמיד אביגיל פחדה ממני, היא
תמיד ידעה שהתחתנתי איתה רק בגלל שנמאס לי לרדוף אחרי
בלונדיניות סנוביות. "תגיד משהו..." היא התחננה "אתה מפחיד
אותי, אני רוצה לדעת מה עשיתי" באותו רגע נשבר לי, שנאתי אותה
על הכאב שהיא גורמת לי! בלי לחשוב פעמיים ובלי להסס הרמתי את
היד וסטרתי לה בכל הכח על הפנים, תפסיקי להתנצל כבר זונה!
תפסיקי עם זה! אביגיל הייתה בהלם, בכל 17 שנות נישואים שלנו לא
הרמתי עליה את הקול אף פעם, אף פעם לא הייתי צריך, ככה  שעל
אלימות היא אפילו לא חלמה. ראיתי את הרגשות שלה מתרוצצים על
הפנים שלה במן אטרף, שביב של תקווה עלה בי כשראיתי כעס מתעורר
אצלה. חשבתי שסוף סוף הצלחתי, שעכשיו אשתי היקרה סוף סוף תוציא
אותי מהדיבוק הזה! אבל הכעס גווע באותה מהירות שבה הוא הופיע,
ואת מקומו תפסו דמעות. אביגיל בכתה "אני מצטערת יקירי, אל תשנא
אותי בבקשה אני מתחננת! אני אהיה יותר טובה אני נשבעת אל תעזוב
אותי! אל תעזוב! אל... תעזו..." היא התחילה להתנשם ולשהק ואני
רציתי לחנוק אותה מרוב כעס! לסובב לה את הצוואר ולעקור ממנה את
הכעס שלה ואז להטיח לה אותו בפנים!! באותו רגע שני הבת שלי
קראה לי מהמטבח "אאאאאאבבבבוווווווו!!! יש לך טלפוןןןן" כמובן
שידעתי מי חיפש אותי, אבל לא הייתי מודע לזה שהייתי טיפש מספיק
לתת לה את המספר שלי בבית. הלכתי למטבח ואמרתי לשני "חמודה לכי
לחדר של יוני, ותגידי לו שעוד 10 דקות אני עולה לבדוק אם הוא
סידר את הספרים כמו שאמרתי לו".  "בסדר אבו. אבל אבו, למה אמא
בוכה בסלון?"  מה יכולתי להגיד לה חוץ מאת האמת? "שנינוש אמא
הייתה מאוד לא בסדר אז הייתי צריך לכעוס עליה". "אבו אתם
הולכים להתגרש?" היא שאלה בחשש, "לא חמודה" חייכתי. זה היה
המשפט האחרון שאמרתי בתור עצמי ברגע שהרמתי את השפופרת הפסקתי
להיות אני ופיניתי מקום לאותו בחור מהיום בצהריים. הוא בחר שלא
להשמיע לי את השיחה, רק שמעתי אותו אומר "כן הכל יופי. לא לא
אין שום בעיה. מחר? בכיף בכיף, להתראות".

הגענו למקום מפגש למחרת וראינו אותה עומדת שם, מעשנת סיגריה.
קראנו לה מתוך האוטו והיא הביטה אלינו בהבעה שאכזבה את שנינו,
היא חייכה... שמנו בסטריאו את השיר "Fun for me" של פורטיסהד
והתחלנו לנסוע. "לאן אנחנו נוסעים?" היא שאלה "תהיי בשקט, תכף
נגיע" הוא ענה לה, דרך העיניים שלי...? שלו? אני לא בטוח,
הסתכלתי לראות את התגובה שלה. היא המשיכה לחייך! אפילו לא שביב
של כעס! אבל כנראה שזה לא כל כך הטריד אותנו כי הוא המשיך
לנסוע בלי לשים לב אליה, הוא אפילו שרק עם המנגינה. הגענו
לאיזה בית קפה מוזנח במגרש הרוסים וחנינו מולו. בפנים לא היה
אף אחד חוץ מברמן ג'ינג'י מכוער ומלצרית משועממת. התישבנו
בשולחן הכי רחוק, והם התחילו לדבר. למרות שהוא נתן לי לשמוע את
השיחה, לא ממש הקשבתי. העדפתי להתרכז בפנים שלה, במשך כל השיחה
היא נשארה רגועה וחייכנית. לא משנה מה הוא אמר לה, איך הוא אמר
או מתי. למעשה, היחיד שהראה סימנים של רוגז היה הוא.
השיחה התארכה עוד ועוד, ואני נסחפתי קצת במחשבות. חשבתי על זה
שאני אם אביגיל תדע על זה היא תשבר לגמרי, חשבתי על זה שיהיה
הרבה יותר קשה להחזיק את המסעדה בלעדיה ושאני רוצה לקבל את
הילדים. אבל יותר מהכל חשבתי על כמה מעוות מה שקורה פה, הרי מה
בעצם אני, אנחנו, רוצים מהבחורה הזאת? כלום! ממש שום דבר...
באותו רגע הוא הרגיש שאני מתחיל להתערער, מה שדחף אותו לפעולה
קיצונית "טוב יאללה, תשלמי ובואי נקום מפה ונלך אליך הביתה"
הוא אמר, ואני הייתי בהלם. היא רק חייכה, הוציאה שטר של חמישים
ואמרה "קדימה".

עד שהגענו לדירה שלה כבר חשבנו שאנחנו הולכים לחנוק אותה מרוב
תסכול. הזונה פשוט סרבה בכל מחיר להתעצבן! ועכשיו אנחנו אצלה
בבית שומעים את יובל בנאי עושה "פאפ פאפ שו באפ" בשיר "עתיד
מתוק" תוך כדי שאנחנו מתפשטים. היא מתקרבת אלינו, אנחנו יכולים
להרגיש את גוף שלה, להרגיש כמה הוא קר עכשיו. לא ככה אנחנו
רוצים אותה, אנחנו רוצים אותה לוהטת, חזקה, כועסת! היא מקרבת
את השפתיים שלה אלינו והעיניים שלה נוצצות. הוא לא רצה לנשק
אותה, יכולתי להרגיש את זה. הוא גם לא רצה לשכב איתה, לא כשהיא
ככה. בהתחלה הרגשתי מן עקצוץ לא מובן, עיקצוץ שהתחיל להתפשט לי
בכל הגוף. לאט לאט הרגשתי איך פתאום אני שולט שוב בגפיים שלי
ואז בפה ואז בלשון, ואז הבנתי מה קורה, הוא מוותר! הוא נסוג.
ואז בהרגשה של נפילה אני חוזר לעצמי לגמרי! פתאום אני מרגיש
אותה, טועם אותה, הכל אני. פתאום נוכחתי להבין, שאמנם אני שוב
לבד בגוף שלי, ואמנם אני זה שקובע הכל, אבל אין לי מושג מה אני
הולך לעשות! פקחתי את העיניים והתישבתי "מה קרה? למה הפסקת??"
היא שאלה והתיישבה לידי. לא עניתי לה, הייתי צריך כמה שניות
לעצמי לסדר את הראש. קמתי ויצאתי מהחדר משאיר אותה עם סימן
שאלה גדול על הפנים. לקחתי לי כוס מים הפעלתי את הרדיו
והתיישבתי. ברדיו השמיעו את "Kashmir" של לד זפלין, לקול של
רוברט פלנט תמיד הייתה השפעה מרגיעה עלי. היא לבשה חולצה ארוכה
ובוקסר ויצאה מהחדר "אפשר להבין מה לעזאזל קורה לך??!" היא
שאלה בכעס, הכעס שלה... לא השפיע עלי בכלל. פתאום ראיתי באיזה
מן מצב אני נמצא- יושב ערום בסלון של אישה זרה, שותה כוס מים
ומקשיב ללד זפלין, וכל זה בזמן שהיא עומדת מולי וצועקת עלי.
אני חייב להגיד שזה מאוד שיעשע אותי, אז התחלתי לצחוק. "אתה
פסיכי לגמרי!!" היא צעקה מתוך הכעס שלה שרק הלך וגדל "אין לך
מה לצעוק עלי" אמרתי לה "האפקט שלך עבר לי כבר", "על מה אתה
מדבר משוגע אחד?!! אתה יודע מה? זה בכלל לא מעניין אותי! אני
רוצה שתעוף לי מהבית עכשיו ברגע זה!!!" התלבשתי תוך כדי שאני
עדיין צוחק ויצאתי החוצה "אז נראה אותך במסעדה שבוע הבא?"
שאלתי, היא רק עשתה לי תנועה מגונה וטרקה את הדלת. המשכתי
לצחוק כל הדרך הביתה.

פתחתי את הדלת של הבית ונכנסתי. אביגיל הייתה בחדר עבודה כותבת
הרצאה. נכנסתי לחדר ופניתי למערכת סטריאו שהייתה בפינה. אביגיל
הביטה בי בהיסוס מעורב בפחד ושאלה "היי מותק, הכל בסדר?"
הסתובבתי אליה בחיוך ואמרתי לה "כן ברור שהכל בסדר, למה שלא
יהיה?" שמתי את השיר "in the groove again" של "Out of my
hair" והתקרבתי אליה "אני לא יודעת למה שמשו יהיה לא בסדר, אבל
אתה ממש כעסת עלי אתמול אז אני רוצה לדעת אם סלחת לי כבר..."
התיישבתי לידה וחיבקתי אותה ואמרתי "את כנראה מדמיינת מותק,
אני לא כעסתי עליך אתמול" היא הביטה בי בתמיהה ואמרה "בטח
שכעסת עלי אתמול! בחיים לא ראיתי אותך כל כך כועס, אפילו נתת
לי סטירה!" צחקתי ואמרתי "אהההה זה? זה לא הייתי אני, זה היה
מישהו אחר בכלל".