למרות שאני לא אוהב מסיבות, הסכמתי ללכת עם חברים למסיבה
במועדון חדש, שוב. הרוטינה הרגילה של מאמצי שכנוע מהחברים "נו
תבוא, איזה כבד אתה, יהיה כיף" והתנגדותי הכמעט אוטומטית, חזרה
על עצמה גם הפעם. וכמו תמיד, הגענו למועדון, הבאסים צורמים
באוזניי, וכשאני נשאר מאחור, אי שם ליד הבאר בכניסה, חבריי
מתקדמים ומתמזגים בקהל. אני לא יודע למה, אבל בכל פעם שאני
במועדון אני נהיה עצוב. אני מסתכל על כל האנשים שמולי, רוקדים,
מחייכים, יפים, ואני בצד לא מרגיש שייך, ונדמה לי שזה היה כך
תמיד.
אז, בדרך כלל, מתחילה הנדידה שלי. במחשבות זאת אומרת. אני עומד
שם, או יושב, לבד בדרך כלל, ונזכר בכל הדברים הגרועים שקרו לי
בחיים. עמדתי שם בשבוע שעבר, והתחלתי לחשוב על דבר שקרה לפני
כמה חודשים. גם אז יצאנו למועדון חדש, בעיר אחרת. נכנסנו
למועדון, התמקמנו, ושני החברים שלי התחילו לפטפט עם שתי בנות
שישבו על ידינו בשולחן של הבאר. לאחר זמן לא רב חבר אחד נעלם
עם אחת מהן, ונשארנו שלושתנו, הם מדברים ואני בצד. בשלב מסוים
החבר קם והלך לשירותים, ואני והבחורה נשארנו לבד. את זה אני לא
אשכח לעולם - ישבנו זה לצד זו, והבחורה שהייתה כה מלאת חיים
ותוססת עד לפני רגע הפכה לאילמת, ומתעלמת. ההרגשה הזו, של
מישהו שמנסה להסתכל על כל דבר חוץ ממך, כשהמבט שלו נתקל בטעות
בשלך ומוסט במהירות, העיקר לא להתעכב, לא ליצור רושם של עניין;
ההרגשה הזו נצרבת בך, ואפשר להיפטר ממנה רק כמו שנפטרים מחותם
מלובן.
בכל אופן, אני שם, צופה בכולם רוקדים, שמחים. כולם נראים לי
כקבוצה אחת, מלוכדת באושר שלה. והמחשבות רצות לי בראש. אני
נזכר בפעם ההיא, לפני שנה, שהחברה שלי זרקה אותי בטלפון, בשבוע
האהבה. איך התחננתי לפגוש אותה, שתגיד לי את זה בפנים, אבל
לגביה זה היה עדיף כך, כי "זה פחות כואב". אבל למי? המוח ממשיך
לרוץ קדימה, מגלגל את כל מערכת היחסים שלנו, הפרידה, והשפל
שאחר כך, בכמה דקות בראש; מעביר קדימה, אחורה, נעצר, תלוי מה
יותר הכאיב לי באותה הפעם.
בכלל, מועדונים הם תמיד מקום טוב בשבילי להגיע להכללות גורפות
על חיי. עד עכשיו ליקטתי כמה אקסיומות על עצמי - אני דכאוני,
לא חברותי, מוזר, זקן בלב, רציני מדי, ונראה כי משהו פגום אצלי
במערכת ההתקשרות עם בני אדם. והגרוע מכל, נראה כי אני מתחיל
להשלים עם זה. אני מתחיל לקבל את זה שהחיים שלי לא יהיו כמו
שדמיינתי אותם, הגוון שלהם יילך ויאפיר. אין לי מושג למה זה
קורה דווקא לי. התחלתי כל כך יפה. הייתה לי ילדות עשירה, המון
חברים, ואי שם בתקופת התיכון והלאה דברים נתקעו - אני קפאתי
בהווה וכולם המשיכו בלעדיי.
המוזיקה מתחלפת, נעשית מהירה יותר, ואנשים מזיעים וקופצים
בפראות. אני מוציא סיגריה מהחפיסה שבכיס הז'קט ומדליק. אני
רושם לעצמי תזכורת להזכיר לאחי לקנות לי פאקט כשהוא טס בשבוע
הבא. מולי מגיעה בחורה חמודה עם צרור פרחים ביד, ורדים אדומים.
היא מגיעה לעברי, ואני מרגיש משהו בלב זז, אולי סתם דמיינתי
הכול, אולי זה רק מצב רוח. היא מתקרבת אליי ועוברת אותי,
ממשיכה לכניסה. אני מסתובב ורואה אותה מחלקת פרחים לאנשים
הנכנסים. אני לא קיבלתי פרח כשהגעתי, בטח בדיוק נגמרו להם. |
