אני אשאר לי בחדרי הנעול- קירותיי יבדרוני
ואתה, אתה תהייה אתה וחברותיי הן תבדרנה בעת שכפות רגליך
תתכווצנה למגע.
ואני אתרומם על קצות אצבעותי להגיע לפתח שאינו,
ולנצח ירדוף אותי חיוכך האוהב ספק מלגלג.
לעולם אהיה העץ הנופל
שאיש אינו היה בסביבה להוכיח כי הוא כאב בנפילתו.
ולחשוב שרק קיר גבס מפריד בינינו, חוצה עולמותינו.
רק כביש או גשר,
רק כמעט-זה הכל.
את כל זה לא תדע,
את השיר לא תקרא,
הרי אתה עייף עכשיו אליי
ואין לך כוח להתווכח.