קבענו שמונה וחצי,מתחת למנורת הרחוב היחידה בכול רחוב מטלון
יצאת מוקדם כדי לקנות לי פרחים...חמודה...תמיד ידעת איך לשמח
אותי
הגעת לרחוב קצת לפני הזמן "לא נורא" אמרת לעצמך "הוא תמיד
מקדים ומחכה לי אז הפעם אני אחכה לו" את מתישבת על אבן השפה
הקרה.
אני אוהב אותך חמודה,עכשיו יותר מאי-פעם,אבל הפעם אני לא
אקדים...
שמונה וחצי את מחיכת לעצמך בגלל המחשבה שאני מתעקב בגלל זר
הפרחים הענק שקניתי בשבילך.
אני אוהב אותך אהובתי,עכשיו יותר מאי פעם,אבל הפעם לא קניתי
פרחים
ואפילו לא ורד.
את שקועה במחשבות אך לרגע ניתק לך חוט המחשבה על ידי אמבולנס
שעבר בצפירה רמה,ואת כרגיל חושבת ומקוה שבפנים יש יולדת
ומדמינת לעצמך זמן שיהיו לשנינו ילדים משלנו
אני אוהב אותך יפיפיה,עכשיו יותר מאי פעם,אבל לצערי לא יהיו
לנו ילדים משלנו
כבר חמישה לתשע,את כועסת "למה הוא מאחר?"
את מנסה להתקשר לפלאפון שלי אבל הוא מכובה
"הוא שכח" את אומרת לעצמך "אני לא חשובה לו מספיק" את מוסיפה.
את הולכת הביתה ובדרך רומסת את הפרחים בכעס.
אני אוהב אותך יקירתי,עכשיו יותר מאי פעם,אבל כשתגיעי הביתה את
תשמעי את הבשורה הרעה ואז לא תסלחי לעצמך על מה שחשבת עלי.
אני אוהב אותך נשמתי,עכשיו יותר מאי פעם,
אבל את הפרח הבא את תניחי לי על הקבר |