לפני הרבה שנים, הרבה שנים טובות, הכרתי אדם אחד. לא היה בו
משהו מיוחד, לא הייתם מסתכלים עליו ואומרים עליו שהוא מיוחד.
הוא היה אדם כמו כל אחד ברחוב, כמוני וכמוך, אבל היה בו משהו
שונה, היה בו משהו מיוחד, הוא ידע לעוף.
לא ברור לי איך הוא ידע, אם הוא למד או שהוא ידע כבר, אבל זה
לא משנה, זה לא מה שבאתי לספר.

האדם הזה, או לומר בחור, הוא היה בגילי, וכמו שאמרתי הוא היה
כמוני וכמוך. בחור נחמד, מצחיק, עוזר, חבר אמיתי, הוא היה החבר
הכי טוב שלי, ומשום זאת גם אני הייתי היחידי שידע, שהוא יודע
לעוף. הוא לא סיפר לאף אחד, אפילו לא להורים שלו, ככה זה,
שיודעים לעוף.
תמיד אחרי חזרנו עם החברים מאיזה סרט, או באולינג, היינו
יושבים, והוא היה מראה לי איך הוא עף באויר ונוגע בעננים, או
שסתם הוא היה מספר על מקומות מדהימים שהוא ביקר בהם, מקומות
שלעולם לא הייתם מאמינים שקיימים, רק אם יודעים לעוף אפשר
להבחין בהם.
מדי פעם הוא היה עוזב קצת, מתרומם ועף למקומות רחוקים, והיה
חוזר אחרי כמה ימים ואפילו שבועות, והיה חוזר שכבר שאלו איפה
הוא, ותמיד מחייך ואומר "ריחפתי קצת" והיה מחייך, כי רק אני
ידעתי למה הוא באמת מתכוון. הוא היה חוזר בחיוך והיה מביא כל
מיני מתנות מיוחדות, ואת הרוח שהביא אותו לכאן.

הסיבה שאני מזכיר אותו כך, זאת מכיוון שהוא עזב, לפני הרבה
שנים טובות. הוא התרומם, כמו שעשה מדי פעם, ועף לו. אף אחד לא
ידע לאן, השאלות התחילו לדעוך עד שכבר אף אחד לא שאל. גם אני
לא.
הוא עזב, עף לו. אולי הוא פגש עוד מישהו כמותו והמשיך לעוף, או
אולי פשוט הוא עדיין שם, ברוח והעננים.
אם אתם רואים אותו, תגידו לו שיחזור, שיקפוץ לאיזה כוס קפה או
סתם לסרט, אבל שיחזור. כי מאז, גם אני למדתי לעוף.