זה הסיפור. אני אתחיל לשלוח לך את כל מה שקרה אצלי בשנתיים
האחרונות, ואתה מבטיח להוציא את זה כספר. בסדר? אבל זה לא יכול
להיות תחקיר עיתונאי או משהו כזה כי אז יתחילו לבדוק את
העובדות ויגלו שהכל מצוץ מהאצבע או משהו כזה. יותר גרוע יקרה
אם יגלו שיש כאן משהו אמיתי ואז יתחילו לבדוק ואז אני גמור כי
יעלו עלי. גם כמה אנשים שאתה מכיר יתחילו למות ולך תדע מתי זה
יגמר. לך אני יכול להישבע שכל מה שאני כותב זה אמת לאמיתה אבל
הקוראים שלך חייבים להבין שזה ספר דמיוני לגמרי. אם לא מתאים
לך תעזוב ואני כבר אפנה למישהו אחר. אם אתה רוצה אז תפרסם
הודעה בפורום BDSM בהייד פארק.
25.3.01. אי-מייל
תודה שהסכמת לקחת על עצמך את זה. אני בטוח שתהנה כי אני יודע
שאתה מציצן לא קטן. האמת עכשיו שאני צריך להתחיל לספר לך אני
לא יודע ממה להתחיל בכלל. אז אני חושב שאני פושט אתחיל לספר לך
כמה פרטים על מי שאני ומה אני ואני מקווה שלא תצליח להבין
מהפרטים שלי שום דבר אמיתי :-)
אז ככה. לא משנה איך קוראים לי, משנה שאני עובד בפרוייטק סודי
של הממשלה שעוסק בפיענוח הגנום האנושי. עכשיו זה לא מה שנדמה
לך ממה שראית בחדשות. כל מה שמוכרים לך על דולי הכיבשה ועוד
כמה דברים זה שטויות במיץ כי אלה חדשות ישנות. אנחנו שיכפלונו
פרה עוד בתחילת הניינטיז ואני יודע שעשו את זה גם באמריקה
ובעוד כמה מקומות. זה לא כזה סיבוך. הקטע האמיתי הוא 1. לגלות
את כל הקוד הגנטי ו 2. להבין את מה שכתוב שם.
אז גם פה עובדים עליך ועל כל העולם בעצם. יש חברה שקוראים לה
סלרה והיא כביכול גילתה את הצופן של הגנום ויש גם פרוייקט
הגנום העולמי שגם הוא מגלה אותו. הכל שטויות. את מה שעשתה סלרה
אנחנו עשינו כבר לפני 5 שנים ואו שאנחנו גאונים וסודיים לגמרי
או שסלרה זה פיקציה של האמריקאים. בקיצור יש גנום ואם תבוא
לבקר אצלי במעבדה (שזה לא אפשרי כמובן) תוכל לראות את המחשב
שלנו שפועל לפי הגנום.
הנושא שאני אובד עליו הוא בכלל משהו אחר.
חייב לסיים עכשיו - נשתמע.
מעניין - אבל כאן שוב הייתי סקפטי. מי לא היה, במקומי? זה נשמע
כמו התחלה של ספר, ומאוד מזכיר את הספר הקודם שכתבתי, שגם הוא
התחיל כמו משהו שנשמע כמו התחלה של ספר. אבל מה שגרם לי להיות
סקפטי היה הסגנון של אותו כרומוזום. הוא כתב כמו טינאייג'ר
ממוצע, עם שגיאות כתיב פה ושם.
עדיין, הייתי צריך להזכיר לעצמי, מדובר בטיפוס שהצליח לעלות על
כל הרזומה שלי מהגן, ועד לקניה האחרונה שלי בסופר. זו לא
בדיחה, כך קיוויתי, אבל באותה מידה גם קיוויתי שזו כן בדיחה.
הסיפור שהוא התחיל לספר לי נשמע לא נעים.
כך או כך, לא שמעתי ממנו יומיים.
השעה היתה חמש דקות לפני המוות.
שעון גדול, דיגיטלי, הראה אותה בספרות אדומות, שרצו אחורה בקצב
מהיר מאוד. כל שנייה היתה מורכבת ממאה מאיות השניה, וכל מאית
כזו היתה מורכבת מעשר אלפיות.
זמן, כבר גרס הוד איינשטייניותו, הוא דבר יחסי. לפי חוק היחסות
הכללית, הזמן קשור במהירות בה נמצא מי שמודד את הזמן. באותם
רגעים, לו היה חושב על זה, יכול היה זומי להגיש הצעת תיקון
לחוק היחסות הכללית. זמן, על פי זומי, לא קשור רק במהירות.
הוא קשור גם בגודל האירוע. במורכבות שלו. בתשומת הלב שמוקדשת
לו. באותם רגעים הרי זמן, גילה זומי שכאשר כל שניה מורכבת מאלף
אלפיות השנייה, היא הופכת להרבה יותר ארוכה.
חמש דקות לפני המוות, זו היתה עובדה חשובה.
זומי הביט בשעון הזה, היחיד שהותקן במעבדה, בציפיה דרוכה. חמש
דקות, ומי יידע מה קורה? אף אחד. אולי אלוהים. ארבע דקות
וחמישים ותשע שניות לפני המוות, חלף בזומי רטט קל של התרגשות.
אצבעות חשמל קטנות, מלטפות, טיפסו במעלה עורקיו. אלה היו הדקות
החשובות ביותר של חייו.
הוא ידע את זה.
המעבדה, בה אזלו דקות אלה, היתה גדולה מאוד. הגדולה ביותר
בקומפלקס, למעשה, ובאופן רגיל היא אכלסה כמה מאות בעלי חיים,
החל מתולעים שטוחות, דרך שלל חרקים, יונקים קטנים, ועד
לשימפנזה אחד חביב, שענה לשם בובי.
היום נכח במעבדה רק בובי.
לא במדוייק. בובי היה חיית הניסוי היחידה שנכחה במעבדה - אבל
בהחלט לא היחיד. אותה מעבדה, שעל פי כל פרסום רשמי ולא רשמי לא
היתה קיימת כלל, אירחה, באותם רגעים, עשרים ושישה אנשים מתוך
השלושים שידעו על קיומה.
שלושה מהנוספים היו בוושינגטון. והמספר הנוסף הוצב בקריה,
באותו רגע, כשהוא מפקח מקרוב, בעל כורחו, על מבצע מורכב בדרום
לבנון. אל חשש. אותו חייל קיבל את כל המידע הדרוש לו על המעבדה
דרך מצלמה מוצפנת ניידת, שהוצבה על כן במרכז החדר, וכללה,
בתמונה אחת, את בובי - ואת השעון.
ארבע דקות, חמישים ושש שניות למוות.
בניגוד לזומי, בובי לא נראה מתוח במיוחד. הוא היה בכלוב החביב
עליו, מחובר רק לכמה מכשירים בודדים, וערימה חביבה של בננות
וסטייקים לפניו. יאמי. בובי אהב בננות, ויותר מכך - הוא אהב
סטייקים. הפעם, מסיבה כלשהי, החליטה אמא ליה לצ'פר אותו.
הוא הביט בה באהבה ונגס בסטייק. הרגיש כיצד הבשר הטרי, המשובח,
נימוח בין מלתעותיו השימפנזיות. הו, כמה שהסטייק הזה היה טעים.
הו, כמה שבובי אהב את אמא ליה.
אבל, למה היא נראתה מודאגת כל כך?
ארבע דקות, חמישים ושלוש שניות למוות, אמא ליה הגניבה יד חוששת
אל בין ידיו של זומי. זה, נבוך כדרכו, השפיל אליה מבט, מתעכב
רק לשבריר שנייה (17 אלפיות, ליתר דיוק) על הזהב הפרוע שעיטר
את ראשה, לפני שנפל אל עיניה הירוקות.
מבטה היה עצוב.
"ככה זה צריך להיות, ליה", הוא לחש לה.
"אני מקווה שהניסוי הזה ייכשל", היא פלטה חזרה. והתכוונה לכל
מילה.
עצם המשפט הזה זרע שדה של נבטים קרים על גבו של זומי. הוא לא
רצה שהניסוי ייכשל. ארבע דקות, שלושים ותשע שניות לפני המוות,
הוא לא היה מוכן לכך שהניסוי ייכשל.
כישלון של הניסוי היה מבטל את הפרוייקט, הוא חשש. הקודקודים
רצו תוצאות. רק כך הם היו יכולים לאשר את המשך שפיכת הכספים
האגדית אל תוך הבור הזה, ללא התחתית והתכלית הנראים לעין. שלא
כמו פרוייקטים אחרים, כמו הגרעין והלוויין, לפרוייקט שלו לא
היתה משמעות צבאית נראית לעין.
נראית לעין, הוא הדגיש לעצמו.
את מי אני משלה? ברור שיש לזה השלכות צבאיות. ואם אני לא מכיר
אותן, זה בגלל שאסור לי להכיר אותן, לא רוצים שאכיר אותן.
זה לא היה חשוב בעיניו. הקטע הצבאי עניין אותו כקליפת השום.
הוא סמך על הצבא שלו, על ההנהגה שלו, על העם שלו. פצצה גרעינית
כבר יש לנו. זה משנה למישהו? פשוט מתעסקים איתנו פחות. ואותו
דבר יצא גם מהפרוייקט הזה, אם בכלל. פחות סיבות לאנשים רעים
להתעסק איתנו.
לא שהוא הבין, בכלל, איך יכולה להיות לפרוייקט הזה משמעות
צבאית.
ארבע דקות ועשרים שניות בדיוק לפני המוות, בובי החל להבין את
משמעות הניסוי. הוא חש במשהו.
שלא במפתיע, ליה חשה את זה לפניו.
תזוזה קלה על המוניטורים גרמו לידה להתהדק קלות על ידו של
זומי. היא נשמה נשימה אחת, חטופה.
שנייה לאחר מכן, בובי חש בדקירת הכאב הראשונה. היא הזכירה לו
את אחת מאותן אינספור מחטים שחיטטו בתוכו, עוד מגיל צעיר. אך
זו לא היתה אותה תחושה. זה לא היה משהו חיצוני. דקירת הכאב הזו
הופיעה מבפנים לכיוון חוץ, ושלחה זרקור כאב לאורך גבו.
הסטייק נשמט מלסתותיו.
ליה נדרכה כולה.
"זה מתחיל", מלמל קול בכיר משורת המכובדים. המיה חרישית ריחפה
משם. בובי עומד למות, והם מוחאים כפיים, חשבה ליה.
"אסור שהניסוי הזה ייכשל", הגיב זומי על מה שאמרה ליה לפני כמה
אלפי אלפיות השניה, "הוא החיים בעצמם".
שלוש דקות וחמישים וארבע שניות למוות, זומי גיחך לעצמו. סוף
סוף ניסוי שלא מערב שום כימיקלים, שום השפעות פיזיות, שום
התערבויות חיצוניות. ניסוי טהור, כמו שהחיים צריכים להיות.
ניסוי ללא ניסוי.
"חיים שאני צריכה להציל. הוא סובל!", לחשה ליה בקול רם,
והצביעה בצניעות על השימפנזה, שהלך והתמוטט אל רצפת הכלוב
שלו.
"אל תתערבי בניסוי", הפעם היה זה זומי שלחץ את כף ידה.
היא לא התכוונה להתערב, כמובן. למרות שכל נים בנפשה הורה לה
לגשת אל השימפנזה שחשב שהיא אימו, ולתת לו את נשיקת החיים
(בדמות קצת אדרנלין, לא יותר מזה!), היא לא התכוונה באמת
להתערב בניסוי. היא היתה רופאה, נכון. היה לה את הכוח להציל
חיים. אבל לא עכשיו. לא עכשיו.
שלוש דקות וארבעים שניות לפני המוות, בובי ייבב.
וכל האנשים בחדר, גם כאלה שמעולם לא ידעו שלבובי קראו בובי,
נדרכו. יש משהו מקפיא דם ביללת מוות. גם כאשר המוות נגרם
מסיבות טבעיות לגמרי. לשניות רבות לא נשמע קול נוסף בחדר, פרט
להלמות השעון הדיגיטלי.
שתי דקות ושמונה עשרה שניות לפני המוות, בובי שקע בכבדות על
קרקע כלובו, מחזיק בידיו את החזה ואת הגב, בתנועה כמו אנושית.
הוא החל לחרחר, וקולות משונים נפלטו מפיו. עיניו היו בולטות,
לבנות באופן מסתורי.
לרגע קל אחד הן נפגשו עם הירוק של ליה, ונפרדו ממנו. בובי לא
יכול היה לדעת שסוף הכאב נמצא במרחק זריקה אחת אותה יכלה לתת
לו אימו. וטוב שכך, שאחרת ליה היתה מפרשת את מבטו כתחינה,
והיתה הורסת את הניסוי בלי לחשוב פעמיים. בובי היה יקר לה יותר
מדי מכדי שתוכל להתעלם מתחינתו.
ואז הבליח גם חזק יותר של כאב בחזהו, ועיניו איבדו את האהבה
שהיתה בהם לאמא ליה, והחלו לשוטט על סורגי הכלוב.
על המוניטור שלצידו התחזקו חיוויי התקף הלב. ליה יכלה לדמיין
לעצמה את אותו שריר שהפסיק לדחוף דם אל המקומות הנכונים. היא
יכלה לדמיין לעצמה את אותם חלקים בתוך השריר שהפסיקו לקבל את
הפקודות לעשות את זה, וודאי מתפלאים עכשיו מדוע זה הפסיקו אותן
פקודות. האם הגיע הזמן לנוח? הלב העייף של בובי הגיע לסוף
דרכו, לאט אך בביטחון.
זומי הרשה לחיוך להיפלט אל פניו.
גם הוא חש בקירבה מסויימת אל בובי, אך ודאי לא כמו שליה חשה.
אחרי הכל, לגביו בובי היה יותר בגדר חיית ניסוי. נכון, הוא
נהנה לשחק איתו מפעם לפעם, אבל זה הכל, פחות או יותר. בובי היה
חיית ניסוי, ה-חיית ניסוי החשובה ביותר שחיה אי פעם. ועכשיו,
הניסוי הזה עמד להסתיים.
מדהים.
דקה וארבעים שניות לפני המוות, בובי מת.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.