25.12.02


רק תפרים, רק נתפור את זה. אתה אומר.
כאילו החוטים הדקיקים האלה יצליחו לאחות אותי.
אני מרגישה את הרגשות האלה זוחלים על גבי חרש, נותנים לי לדעת
שהם שם.
כשאני מתקפלת משהו בי מקהה אותם, מקהה את היכולת לחוש.
ועוד מעט מלחמה.
אני יכולה לשמוע את מה שכתבו בעיתון, העיניים שלי שוב נאטמות.
ובזווית הפה יש לי חיוך מריר, קצת עקום כזה, לא שלם עם עצמו.
כלום לא חדש, אפילו שהרגע הזה לא יחזור על עצמו. הוא חומק לי
ונעלם, כשאסתכל אחורה אראה שהתוויתי לעצמי שבועות, שהזמן לא
מדבר בהם.
אני נותנת לך לתפור. פי גם כך מלא שתיקה. עוד צלקת לא תשנה. לא
לי.