כאשר אדם חזר מהמסיבה, מוחו היה על סף תשישות מוחלטת, אך אדם
לא ידע כיצד לכבות את מכונת המחשבות הזו, וזה גרם לו לחרדה
בעיקר כי לא ידע לאן בדיוק מחשבות אלו חותרות. וכך, מבלי לחלוץ
אפילו את נעליו, שכב על מיטתו הקטנה והקרה ללא תנועה ונתן (ללא
ברירה) דרור למחשבותיו המתרוצצות כאחוזות דיבוק, רוקמות
רעיונות על גבי רעיונות, דוחסות אותם לשטף התודעה ללא התרעה
מוקדמת. אנרכיה.

אנרכיה זו עדיין התאגדה תחת מניפסט אחד, שעיקרו הוא הדימוי
העצמי הנמוך שיש לאדם מעצמו. המפגש של חיים עם חוסר חיים, כפי
שהתבטא במסיבה, גרם לבדידות לזקוף את ראשה מתהומות ההדחקה.
ובדידות זו חיפשה אחר הסיבה לקיומה; אדם העדיף להאמין שדימויו
העצמי הוא אותו הדימוי שנסחר בשוק החברתי התחרותי, אין הוא רצה
להאמין שאין לו דימוי חברתי כלל - הוא העדיף לחשוב שתופסים
אותו באופן אדיש, אולי אף באופן שלילי, מאשר שלא תופסים אותו
כלל - נוסח רוח רפאים. אך מהרבה בחינות הוא כן העדיף להיות
רוח-רפאים, להיות חופשי ממבטיהן העמוק של עיניים זרות, ובעיקר
ממבטיהן של עיניים מוכרות.
אני לא אשקר לכם, אדם שקל ברצינות את נושא החופש הזה, עד שגופו
לא עמד יותר בנטל.

למחרת בבוקר התעורר אדם עם תחושת סיפוק נדירה, אך עוד בטרם פקח
את עיניו התעוררה בו הרגשה שהוא במקום אחר. ואכן התברר לו שאין
הוא במיטתו אלא הוא על חול נעים ורך. מולו נפרס אוקיינוס כחול,
שקט, בלתי נגמר. קשה היה לו לתפוס באותו הרגע שיופי כזה יכול
להיות סורגיו של בית כלא.
האי עצמו היה מחולק לשני חלקים שווים, שביניהם שררה תהום עמוקה
שהפרידה באופן מוחלט בין שני העולמות היחידים שהיו בנמצא. רק
לרוח היתה הזכות לבקר בכל חלקי האי.
אדם סקר את חצי האי על כל פרטיו והגיע למסקנה שהוא כנראה באמת
רוח רפאים, והאי הבודד, לפחות בחציו, הוא גן העדן הפרטי שלו.
הבדידות שהיתה משאת נפשו, כבר לא נתפסה באור שלילי.

הזמן, כמו הזמן, הלך וחלף, וכך גם כל מאפייני התרבות האנושית
הקלוקלת שהיו חלק מאדם ונעלמו; גופו נפטר מהאפילה ששררה תחת
בגדיו. ריחו היה שוב טבעי - נטול מכל חומרי הפרסום הקוסמטיים.
דור חדש של שיער לא הכיר את מפעל השמפו והסבון. אפילו העור הלא
שזוף, שנשמר כמזכרת מתחת לשעונו, ישר קו עם שאר צבעי הגוף.
בנוסף לכל אלו, גילה את רגשותיו מחדש, והם עלו על גדותיהם
והציפו את תודעתו של אדם בכל הזדמנות שניה. הצבעים הנמרחים על
פני הרקיע, באת עזיבת החמה, הביאו אותו לדמעות על בסיס קבוע.
גם מחשבתו עברה טרנספורמציה; שנאה קנאה, כבוד, גאווה, בושה
ובכלל כל אותן תחושות שליליות, שאפיינו אותו בעולמו הישן,
נעלמו כלא היו. - "כשכל החברה מתה, נשאר האדם בצורתו הטבעית" -
פילוסופיה פשטנית זו נחקקה בראשו של אדם. פילוסופיה שכוחה גדל
כאשר החיות של חצי האי ביטלו כל פחד שאי פעם שרר בינן לבינו.

יום אחד טייל לו אדם בחצי האי שלו וחשק בתפוח. בעודו אוכל
בצילו של העץ הזקן, ראה נחש המתקרב אליו באופן גלוי וידידותי,
רוצה לנצל את אצבעותיו הנעימות של החיה החדשה בשכונה. תפקיד זה
לא היה חדש לאדם שתיפקד כמסז'יסט אנושי לחיות האי. הנחש מצידו,
התפתל מעונג תחת מגעו מלא האהבה של אדם. היה נדמה שהוא אפילו
מגרגר מאושר. מבטיהם של שתי החיות הללו התמקדו אחת בשניה,
ובקירבה שנוצרה החל אדם בשיחה מונולוגית עם הנחש. עבר הרבה זמן
מאז שמע אדם את קולו מהדהד ברחבי האי הפסטורלי. אין פלא שדווקא
שיחה חד צדדית זו גרמה לו תחושה חזקה של בדידות. הוא נזכר בכוח
הלא מובן אשר גלום בשיחה, ועודד את עצמו בכך שהוא לפחות מדבר
עם נחש ולא עם בור באדמה- בור שמעליו מעופפות ציפורים
רכלניות.

לפתע קפא גופו של הנחש. ראשו הורם, עיניו ולשונו שיתפו פעולה
על מנת לאתר את מה שכבר ידוע לו - הסכנה קרבה. תחושה זו היתה
מאוד נדירה לנחש באי הזה ולכן ברח ללא מחשבה כלל. אדם עצמו היה
עדיין שקוע במחשבותיו והתעלם לחלוטין מנסיגת הנחש. אך לא יכול
היה להתעלם מהופעתה של 'הסכנה' מולו - אישה. הפתעתו לא היתה
שונה מהפתעתה ושניהם עמדו אחד מול השניה, ערומים לגמרי, ללא
מילה. אך המילים מצאו את דרכן במהרה לאוויר העולם, וצאצאים אלו
סיפרו לזוג הצעיר שהם בדיוק באותו מצב, והם עוברים את אותה
החוויה על האי הבודד הזה. הרגשה זו של שותפות גורל החליפה
במהרה את הרגשת הבדידות שהלכה והתחזקה לה לאט לאט.

מאותו יום נעלמה לה הדממה הלשונית מהאי. הזוג הצעיר דיבר יום
ולילה על מעשיהם ועל חוויותיהם המתקנות באי הלא כל כך בודד
הזה, על השנה המופלאה שגרמה לשניהם להישאר חסרי בגדים וחסרי
מסכות. בכל אותה עת הם ניסו להבין כיצד חצתה האישה את התהום
שחוצה את האי - אך ללא הואיל.
בדיבורם הבלתי פוסק הם לא שמו לב להתרחקות המיידית של חיות האי
מהם. הן שמרו על מרחק בטוח, צופות מהצד, מוכנות לנוס בכל רגע.

יום אחד החליט הזוג להשתחרר משדי העבר, אותם שדים שהביאו אותם
למצב נפשי ירוד כל כך עד כדי הימצאותם באי הבודד. שדים אלו לא
גילו עדיין את נוכחותם; דומה שהם חיכו לשעת כושר - הסתתרו
למרות קיומם הוודאי.
וכך חיטט כל אחד בנבכי עברו של האחר. "האמת תשחרר אותנו" - הם
חשבו. אך לאמת פרצופים רבים (אם בכלל). בכל מקרה, אמת לא נאמרה
בשיחות האלו - אדם עדיין לא אצליח אפילו להתמודד עם האמת בינו
לבין עצמו, וכך גם בת זוגתו. ניסוי אנושי זה רק סימן את
הריחוק, שהיה עד כה לא ידוע, בין בני הזוג. וריחוק זה רק הלך
וגדל ככל שחצאי אמיתות נזרקו לאוויר שהיה עד כה חף מכל שקר.

מהרגע שהשקר מראה את פרצופו, יתר השדים פורצים מבית הסוהר
שלהם, והסוהר הזמני, הלא הוא האושר, נכלא תחת מפעלו. צבאות של
שדים מילאו כעת את האי הקטן, על כל צבא מפקד גנרל שכלל לא גאה
בהרס המאווה תחת רגליו, אך רואה במלחמתו אך ורק כמגננה אל מול
צבא האויב הבא להורגו.
נוצר מצב שבמקום להתמודד עם שדי העבר, קרסו כל אחד מבני הזוג
תחת הרעות הללו. מאותו יום שמו על עצמם זוג של עיניים צרות,
אשר זוממות אך ורק לנצח. אנרכיה.

זה היה יום קייצי ויפה - כמו כל הימים על האי הקטן. אדם שכב
אפרקדן. על גופו היו בגדיו הישנים - גם הם חיכו בסבלנות לתורם.
גם חווה שכבה במרחק מה מגבר לגיא, מבודדת מאדם במרחק של אלפי
מחשבות, מחשבות שדומות לאותן המחשבות שהיו לה בעולמה הישן.
ניתן היה להבחין כעת בניצני שנאה- שגברו למרות האהבה, בניצני
קנאה - למרות שותפות הגורל, בכעס שכל אחד ייחס לשני בקשר
להגדלת התהום ששוררת ביניהם, תהום שהוא מעשה ידיהם.

בשקט זה התגלה לפניהם אלוהים.

אלוהים הוא האל אשר שכינתו מרחפת לה באי זה. כל מה שבתחומי האי
היה ידוע לו, כל החומר וכל הרוח. אל זה אמר לזוג שהוא יודע למה
החיות מפחדות מהם, אך אין לו רצון להסביר להם, כי הם לא יבינו
גם ככה. הוא אמר להם שהוא התאהב בהם כאשר הם היו כל אחד בנפרד
בחלקיו השונים של האי. הוא התאהב בהם כאשר התנהגותם היתה ביטוי
ישיר של פנימיותם. אך לא עוד. ואין זו הסתירה בין הפנים והחוץ
שגורמת לו לסלידה, אלא התמוגגותה של הסתירה הזו.

מספר ימים לאחר מכן, כאשר חווה נעלמה מעיניו של אדם, פנה אדם
לאלוהים ואמר: "ברצוני לעזוב, אם אפשר, את גן העדן המוזר הזה"
אלוהים הציע לאדם להחזיר את המצב לקדמותו אך האדם סירב בתוקף:
"הייתי חופשי אל יקר. חופשי ממבטיהם הצורמים של בני אדם. כל כך
חופשי ששכחתי את עצמי. חווה, הזכירה לי את כל שדי השליליים -
שדים שכבר למדתי, בעולמי הישן, כיצד להתמודד איתם. הופעתך היא
שמפריעה לי כל כך. אינך מסתכל עלי חיצונית, אלא פנימית. אתה
רואה אותי כפי שאני מתאמץ לא לראות את עצמי. ובושתי רודפת אותי
ללא הפסק, היא לא מאפשרת לי לחיות תחת עיניך המסנוורות. אני
במצב הפוך למשאלתי - אני ההפך מרוח רפאים. אני מבקש שלא תאמר
לחווה כלום ופשוט תשלח אותי חזרה לביתי, הרחק מהידיעה על
קיומך.

אלוהים, שחייך כל העת הזו, שקל את דבריו ואמר: "חווה היתה אצלי
מוקדם בבוקר. היא פרסה לפני את אותן הטענות שאתה השתמשת בהן
כרגע. אני דווקא חשבתי שהדמיון הפנימי שלכם יקרב אותכם, אך הוא
בסופו של דבר רק הגדיל את התהום. בכל אופן, היא כבר לא על האי
הזה. אני נעניתי לבקשתה, בדיוק כפי שאני עומד להענות לבקשתך -
אך לא מייד. אני אתן לך קודם כל זמן לצפות פעם אחרונה בשקיעה,
בדיוק כפי שנתתי לה לצפות בזריחה. דע לך שהיא לא בכתה. לאחר
מכן תצטרך לעזוב את גני, אני מצפה לרוחות רפאים חדשות".