אתמול בערב חגגה משפחתי את יום ההולדת השמונים ושמונה שלי. היו
שם כולם: אשתי, הילדים, הנכדים וגם שני הנינים הקטנים.

גם הבוקר כבכל יום, התעוררתי מוקדם, מה לעשות, השלפוחית בגילי
לוחצת, ולמרות שהזדרזתי לשירותים עמדתי דקות ארוכות מול האסלה,
סורק בינתיים את עץ השזיף המשקיף אלי מחוץ לחלון וממתין
בסבלנות לפיפי שיואיל בטובו לצאת.

כשחזרתי לחדר חשתי, מבעד לקורי השינה, שמשהו אינו כשורה.
גיששתי אחר השידה החומה שבכניסה לחדר השינה, תר אחר משקפי,
כשמצאתי אותם לבסוף הנחתי אותם על עיני והתקרבתי לאשתי. לא
שמעתי כל רחש, מוזר, הושטתי את גב כף ידי לגעת בלחייה. היא
תמיד מחייכת כשאני מלטף את לחייה. היא הייתה קרה.

נעמדתי לזמן מה ואז רכנתי לעברה, נשקתי על מצחה וליקקתי בפעם
האחרונה את קצה אפה. ישבתי שם בפינת המיטה עוד שעה קלה, בוהה
בחלון, מחכה שהבוקר יגיח מעל לגדר הגרניום שבחזית הבית. קרן
אור ראשונה וצורבת גרמה לי להתעשת. פסעתי אל המטבח והכנתי
ארוחת בוקר, נס קפה, לחמניה רוטב זייתים ועגבניה, כמו תמיד מאז
שיצאנו לפנסיה.

צלצלתי למפעל של בננו האמצעי והשארתי הודעה למלי, מזכירתו
החדשה. שישים ואחד שנה שאנחנו ביחד ועוד מעט יבואו לקחת אותה.
לא נפרדנו כל השנים האלה. טוב, אולי רק לחודש אחד כשנסעתי
לטיול אופניים ההוא בספרד.

אני חושב שזה היה מתישהו בסוף המאה הקודמת, כמה חודשים אחרי
שהכרנו. בכל לילה אנחנו נרדמים מאז, נוגעים לא נוגעים, הסכם של
שתיקה, לא נפרדים גם בשינה. אני חושב שזה היה באחד הלילות
הראשונים בביתה בתל-אביב, היא אמרה לי, מחייכת, שהבטן שלה בטוח
תתחתן איתי.

הבת הגדולה דיברה עם חברה קדישא. עוד מעט יגיעו הילדים, הנכדים
ושני הנינים הצעירים יגיעו בוודאי אחר-הצהרים, לפני ההלוויה.
הבית יתמלא ברעש ובהמולה אחרונה.

שקט מסביבי, גם מוטקה, החתול הזקן, כבר איננו כאן מזה כשנה.
האקוואריום ריק, עדיין לא נמצא תחליף לדגים שמתו לפני שבוע.
אני היחידי פה חוץ ממכונת הכביסה שעשויה להשמיע איזה הגה.

נזכרתי פתאום ביום בו בננו הצעיר התחתן ועזב סופית את הבית.
המבחן האחרון בחיים, מבחן הבדידות... אולי פשוט לא אגש? דפיקה
מתנצלת בדלת. אני מתרומם בכבדות ופונה לעבר הכניסה.