ככל שאנחנו גדלים
אנחנו חושבים על הדברים היותר קטנים
מרגישים משמעויות יותר כבדות
לומדים על העצב
דרך הרגשות.
בבגרות אנו נעצרים באמצע הדרך
ומבינים לפתע שמכאן יש עוד הרבה נתיבים,
וכעת אנחנו אילו שקובעים
לאן ניפנה ובאיזה קצב אנו נמשיך.
זה לא קורה בבת-אחת הבגרות הזאתי
ובגלל זה אנו חוזרים ונעצרים גם בדרכים שאנחנו עצמינו
בחרנו ללכת בהם.

וחוזרים על טעויות
חוזרים אחורה לזכרונות
מהרהרים   לא בטוחים
מתיסכול    נכנסים למשברים
ואז
מחפשים דרך אחרת
אבל מפחדים
כי כל דרך בסופו של דבר
טומנת לנו עוד אכזבות עוד ניפוץ של אשליות וחלומות עוד הפסדים

שרק באותו הרגע נתפסים כהפסדים
כי אם נמשיך נגלה שהם היו שלבים במציאת האושר שלנו.

וכך נמשיך לטעות, להתאכזב, לטעות ולנסות להשתלב, לחזור אחורה,
כבר לא לרצות להבין, להתייאש ותמיד למצוא עוד משהו כדיי לא
ליפול.
ככה זה.

ככל שאנחנו גדלים אנחנו חושבים על הדברים היותר קטנים
מרגישים משמעויות יותר כבדות לומדים על העצב
דרך הרגשות.

בדרך אל האושר
אין אף פעם סוף
כי תמיד נרצה  לנסות עוד ועוד.