היינו אחד מול השנייה,
כמעט שלובים ביחד.
פשוט ישבנו והבטנו אחת לשני בעיניים.
הוא אמר לי פעם שאני חזקה יותר מהרבה אנשים בעולם שלנו.
ככה הוא בנה אותי לעצמו.
אז ישבנו בשקט ספגנו את החמצן
ואז החלטתי להתקלף-
התחלתי בכפות הידיים-
שפשפתי אותן זו בזו על- מנת לקלף את השכבה הדקה,
הצבעונית, שעטפה את טפריי השחורים.
אחרי שנחשפו כפות ידיי יכלתי להמשיך ולקלף הלאה.
בינתיים הוא ישב והסתכל עליי, בשלווה על- טבעית, בעודי
מתפשטת.
גירדתי את פניי בחוזקה- פיסות קטנטנות של פלסטיק נושרות על
השטיח ועיניי הדומעות נותרו בודדות בחלל שחור וריק.
שפתיי האדומות התפוררו, וכך גם עורי הצעיר ושערי האדום.
שדיים פגומים התקלפו כשהוספתי להשתחל מכלאי,
רגליים נפלו, הותירו גושים
של מתכת- חוטים, רשתות וקרסים.
בטני החמה נרקבה בשלווה
ובמקומה התגלו פחמים.
כך חשפתי לאט את השלד הקר
שבער מתוך מסיכת צלופן.
ובסוף, כשעמדתי מולו עירומה,
הוא ראה את שהרגשתי
ובכה.
הפכתי ביזיון- שלד מתכת וקרח
ובמרכזו- לב אדום, רך וחם עוד פועם,
נדקר כל הזמן מקרסיי גפיי,
מחוטי המתכת שלי לעצמי.
4/6/01 |