בגיל עשרים בערך הבינה רעות שהחיים לא כאלה ורודים.
ושגם החברות הכי טובות שלה הן לא בדיוק אלה שאפשר לעצום את
העניים ולסמוך עליהן.
היא הבינה שלפעמים כשהיא הכי צריכה כתף לבכות עליה, זה לוא
דווקא מענין מישהו ולא תמיד יש חשק להקשיב לתסכולים שלה, או
לשבת ולשקוע איתה בניתוחי אופי ותקופות.
החברות הכי טובות שלה די אכזבו אותה וכשלכולן כבר היה חבר קבוע
היא עדיין היתה לבד.
עוד הבינה שהכל הולך על פי אינטרס אישי.
ולא מתוך רע, אלה סתם מתוך האנושיות שמחייבת.
לצערה קלטה גם שכשהן פתאום לבד או קצת מסוכסכות בינן לבין
עצמן, אז הכי קל היה להן להתקרב אליה, להפיג את הבדידות.

רעות חשבה על זה המון, בהתחלה זה ממש הטריד אותה ובדרכים
המוזרות שלה גם ניסתה פה ושם לרמוז על זה.
אבל אז כשהתיאשה, די מהר, עשתה מעשה חכם, היא הלכה למכלת של
נחום, שליד הבית שלה וקנתה קופסה.
אבל לא סתם קופסה, קופסה מיוחדת עם מנעול פטנטי חדשני, שיש לו
קוד מיוחד שאף אחד, חוץ ממנה, לא יכול לפצח.

את הקופסה הזאת מכניסים מתחת ללשון, במשך שבוע צריך לשתות הרבה
ואז היא נכנסת לתוך הגוף, ממש קרוב ללב.
למעשה הקופסה הזאת מיועדת ללב, בכל פעם כשרק מתחשק לה היא
יכולה לתחוב את ליבה לתוך הקופסה המיוחדת ולנעול.
אחרי שבוע כשכבר היתה בטוחה שהקופסה שם, יצאה רעות "לכבוש את
העולם".
היא יצאה לבלות עם חברות, היתה פה ושם ואפילו הסכימה לצאת עם
כמה מהבחורים שחיזרו אחריה.
אבל פעם אחת עם כל אחד, אולי פעמיים לא יותר.

מה שטוב זה שעכשיו כשיש לה את הקופסה הסודית שלה,
היא יכולה להפסיק לדאוג.
בכל פעם שעמדה להפגע, שהציק לה משהו וישב על ליבה,
כשרצתה לדבר על חולשה, לשפוך, לשתף.
היא מיהרה לתחוב את ליבה לקופסה ולנעול.
וכך דילגו מעליה ה"דברים האלו" שעירערו את ליבה.
ההטרדות הקטנות של היומיום פשוט לא היו מעניניה יותר.

מרוב שהלב של רעות התרגל לחיות בקופסה הסגורה, הוא התחיל
להתנהג כמו תינוק ובכל פעם שטרחה להוציא אותו שוב לאויר, הוא
רעד מפחד והתקשה להסתגל לתנאים הקשים שבחוץ.
אבל לרעות זה לא הפריע כי הסידור הזה התאים לה בדיוק.
היא אפילו הפסיקה לבכות!

עברו שנתיים וקצת, מחצית מחברותיה כבר התחתנו והיתר שלא,
סתם התבגרו.
היא יוצאת איתן מפעם לפעם, עדיין לבד, משתדלת לחייך.
הקופסה כבר די התישנה, אבל עוד במצב טוב.
בגלל שתמיד הכניסה איתו לשם את ה"דברים האלו" הקטנים, נהיה לו
קצת צפוף ולפעמים הוא בורח, בדרך כלל ברגעים הכי לא מתאימים.
כמו ילד קטן שמתעקש לברוח מהבית.
אבל רעות מיד משתלטת על המצב הבכלל לא נעים ותוחבת בחזרה את
הלב החוצפן.

רעות, היא עדיין לא שמה לב שה"דברים האלו" שפוסחים על ליבה
כאשר הוא נעול בקופסה, הם לא בדיוק פוסחים,
הם מצטברים.
הכאבים לא באמת לא כואבים,
הדמעות לא באמת לא רטובות,
ה"דברים האלו" הם לא דברים הם רגשות.