השנים חלפו ומיכה כבר היה בחור בוגר. הוא מעולם לא היה בצבא.
לא ראה עולם ולא למד באוניברסיטה. הוא לא ישן כמו שצריך אפילו
פעם אחת מאז התאונה. תמיד היה מתעורר באמצע הלילה עם סיוטים.
בבית המשפט הוא יצא זכאי. עורך הדין טען שברחוב לא הייתה תאורה
מספיקה, שלא הייתה ראות טובה בגלל המכוניות שחנו בצד הדרך.
שהעירייה בכלל אשמה. שהיא לא דאגה לאורות רחוב. השופט קיבל את
כל זה ומיכה יצא לחופשי.
כשהוא יצא אז מבית המשפט, האימא ירקה עליו. אמרה לו שהוא אשם
בכל, ושום בית משפט לא יכול למחוק את אשמתו. היא לעולם תזכור
אותו ובבית המשפט של מעלה, הוא כבר ישלם.
אז מיכה לא היה צריך את בית המשפט של מעלה. הוא כבר שילם. הוא
שילם כל כך הרבה והפסיד כל כך הרבה במשך השנים שחלפו.
אבל משהו השתנה אצל מיכה. עם השנים משהו נשבר ומשהו אחר נבנה
בתוכו. הוא כבר לא בן 18 והוא לא ישלם על הטעות של אז כל ימי
חייו. הרי פעם היו לו תוכניות לעתיד. פעם הוא רצה ללמוד. הוא
רצה להיות משהו. אולי מחשבים, אולי רפואה. מצידו שיהיה זה
הנהלת חשבונות. שיהיה משהו. הוא רוצה חברה, רוצה אישה וילדים,
רוצה לראות עולם, לצאת לפאבים ולשתות. הוא רוצה לישון לילה שלם
. לילה בלי חלומות, בלי להתעורר בצעקות, בלי לראות את שבר הכלי
שנותר מאימא אחרי שנים שבהם היא רואה את בנה הופך מאדם עם
עתיד, לרסיסים של מה שהיה. הוא רוצה לצאת מהבית, לשכור לעצמו
דירה, אפילו חדר קטן. אבל יותר מכל, הוא כבר לא רוצה לפחד.
הוא הלך לחנות הפינתית הקטנה, שם היה חיים. חיים שמעולם לא
הסתכל עליו בצורה מוזרה. חיים שהיה כבר בן 80 ועדיין עבד
בחנות. הוא קנה עיתון, חזר הביתה והתחיל לחפש במודעות
הדרושים.
מיכה כבר היה בן 68. 50 שנה אחרי המקרה שכמעט והרס את חייו.
שגזל ממנו כל כך הרבה. הייתה לו ילדה אחת שעליה הוא שמר מכל
משמר, עד שמתה ממחלה ארוכה וקשה. סוג מוזר של סרטן אמר לו
הרופא. היו לו שני נכדים ובהם טיפל בעלה של בתו. הייתה לו
פנסיה מלאה ואישה אוהבת. היה לו בית מלא כל טוב וקריירה ארוכה
שהותירה זיכרונות רבים וטובים.
כמו כן היו לו סיוטי לילה. הוא עדיין לא קיבל את שתי הבקשות
הגדולות שלו. הוא לא הפסיק לפחד ועדיין לא ישן פעם אחת כמו
שצריך. עכשיו, בגיל הזה, החלטה שהחלה להתגבש לפני עשרות שנים,
החלה להתעורר שוב. כבר כמה חודשים שהיא מציקה לו, יושבת בראשו
וכמו אומרת לו:" אתה חייב לעשות את זה, אין לך ברירה אחרת."
והוא החליט.
יום למחרת ההחלטה הסופית הוא הלך אל בית המשפט וחיפש ברשומות
הישנות של המשפט. היו רק פרטים כלליים אבל זה הספיק לו. הוא
חיפש בספר הטלפונים ולאחר כמה דקות הוא מצא את מבוקשו.
הוא ישב במכוניתו מתחת לדירה. זאת הכתובת הנכונה. רחוב
המשכנתאות 28 דירה 3. הם לא החליפו דירה. הוא הכיר את הדירה
הזאת. הוא הכיר אותה טוב, למרות שכבר כמעט 50 שנה הוא לא עבר
שם. הוא בקושי זכר איך הוא מכיר אותה. הוא זכר במעומעם את
הפעמים הרבות שעבר שם בשעות לילה מאוחרות, מהסס, רוצה לעלות אך
לא מוצא בתוכו את הכוח לעשות זאת. זוכר איך פעם אחרי פעם, חשב
לעצמו: איך אומרים סליחה לדבר כזה. איך אומרים סליחה לאם
שכולה. לאב שכול.
שתי נשימות ארוכות והוא מחוץ לאוטו וכבר הוא בקומה השניה, רואה
מולו את הדלת החומה, הישנה. דקה הוא עומד שם, מביט על הדלת,
מרגיש שוב את אותם היסוסים ישנים ואז הוא מקיש פעמיים בדלת.
אחרי המתנה קלה, הדלת נפתחת קלות והיא עומדת בדלת. היא הייתה
בת 31 אז. היום היא בת 81. הוא מביט בא רגע קל, דמעות מתחילות
ללחלח את זוויות עיניו. היא כמובן מזהה אותו. בתנועת יד, היא
מזמינה אותו אל תוך הדירה. הדירה שאותה הוא הכיר כל כך טוב אך
אם זאת, מעולם לא ראה אותה. היא נראית כמו שהוא דמיין אותה.
רהיטי עץ כבדים, תמונות במסגרות ישנות וכבדות, חפצי נוי
במקומות שונים. מסודרת, ביתית.
היא מזמינה אותו לשבת ושואלת אותו אם הוא רוצה לשתות. הוא רוצה
כוס תה והיא ניגשת למטבח. לאחר שלוש דקות היא חוזרת ובידה מגש
קטן ועליו שתי כוסות תה וכמה עוגיות ביתיות. היא מתיישבת באנחה
גדולה.
מיכה ששנים חשב וחלם על הרגע הזה, כשהוא הגיע אליו, הוא לא ידע
מה לומר. הוא שאל: "את יודעת מי אני?" והיא מסתכלת עליו
ואומרת: "כמובן שאני יודעת מי אתה, מיכה, שנים רבות חלמתי על
היום שבו תמות, על הרגע שבו אני ארקוד על קיברך... זה מה
שהחזיק אותי בחיים בשנים הראשונות" מיכה לא אומר דבר, מחכה
שהזקנה שמולו תמשיך. לאחר דקה נראה שהיא לא עומדת להמשיך. מיכה
אומר: "במשך 50 שנה חשבתי על היום הזה. על היום הזה שבו אני
אבוא לכאן ואומר לך סליחה, שזה לא היה בכוונה. שאפילו לא הכרתי
אותו." היא מנענעת את ראשה לאות תגובה. "אני רציתי לספר לך.
לומר לך שכל חיי היו בצלו של בנך. אני ... אני לא ישנתי אפילו
לילה אחד רצוף מאז התאונה... אני לא חזרתי לנהוג, למרות שבבית
המשפט קבעו שזאת לא הייתה אשמתי, השופט לא שכנע לא אותך ולא
אותי." היא לא אומרת מילה. מיכה קם על רגליו. "טוב, אני אלך
עכשיו. תודה על ההקשבה" היא מניעה את ראשה וקמה על רגליה. הם
הולכים לכיוון הדלת. כשהם מגיעים לדלת היא מניחה יד חלושה על
הידית ובפעם הראשונה היא מדברת." זה דרש אומץ רב מצידך...
להגיע לכאן. במשך 50 השנים האחרונות, איבדתי גם את בעלי, בני
עבר לארה"ב והוא בקושי מצלצל פעם בחודש לדרוש לשלומי על מנת
לצאת יד חובה. חבריי, כמעט כולם בבתי אבות, אלה מהם שלא נמצאים
בבית הקברות בכל אופן. כבר כמה שנים שלא הייתי בבית הקברות
בעצמי. אני זקנה ועייפה ואין לי כוח לנסוע עד לשם." "עוד חודש"
היא ממשיכה "תהיה האזכרה של בני. האם תוכל להסיע אותי?" מיכה
בקושי הבין מה את כל הדברים שאמרה לו הזקנה. היא דיברה כל כך
מהר, פלטה את הדברים מפיה.
" במשך 50 השנים האחרונות, הייתי בכל אחד מטקסי וימי האזכרה של
בנך... "אמר מיכה "לא פספסתי אחד. למרות שהייתי בא תמיד כך
שאני לא אפגוש את החברים והמשפחה שלו, תמיד הייתי שם. גם השנה
אני אהיה שם. אני אבוא לקחת אותך ביום האזכרה בשעה 10 בבוקר.
נלך שנינו יחד." והזקנה חייכה. חיוך קטן. חיוך עלוב. חיוך
שנולד על מנת לרמות, כמו בן שמתקשר פעם בחודש. ומיכה יוצא
מהדירה. עד לחודש הבא בשעה 10. באותו לילה, מיכה חולם חלום.
הוא חולם על מכונית לבנה ונוצצת ועל ספק נערה ספק אישה יפיפייה
שעומדת בצד כביש. ואז הוא חולם על פגיעה ומתעורר נוטף זיעה
קרה.
בחודש שנשאר עד ליום האזכרה, מיכה לא ישן טוב יותר מאשר תמיד.
ואפילו פחות טוב. הוא היה עצבני ונח להתעצבן. הוא רק חיכה,
בקוצר רוח שהזמן יעבור. כאשר הגיע היום האחרון, יום לפני
האזכרה, הוא הלך לישון בלי לומר מילה לאישתו. אפילו לא לילה
טוב. היא ידעה אמנם שמחר הוא הולך לאזכרה, אך היא לא ידעה על
התאונה ולכן לא ידעה מה האזכרה מסמלת לבעלה. תמיד חשבה שזה
יוצא דופן ויפה, שהוא זוכר את חברו אחרי כל כך הרבה שנים. אף
פעם לא חשבה שמיכה הולך לאזכרה של אדם, שמת בגלל מיכה.
מיכה קם ביום האזכרה בשעה 4 בבוקר. הוא ידע שהוא לא יצליח
להירדם שוב ולכן קם ויצא מהבית. הלך לטייל באזור היפה שהקיף את
ביתו. הייתה חורשה קטנה קרובה לבית ולשם הוא הלך. במרכז החורשה
הייתה גבעה קטנה. הוא שם פעמיו אל הגבעה כמו הרבה פעמים לפני
כן. ישב שם וחיכה לזריחה שתבוא. לאחר הזריחה, חוזר מיכה אל
ביתו. הוא אוכל ארוחת בוקר, מנסה לקרוא עיתון וזורק אותו, הולך
לטלוויזיה, מחפש מה לראות ומוותר בשאט נפש, מסתובב כמה זמן כמו
ארי בכלוב המציץ מבעד לסורגים. הולך להתקלח, מחפש דברים
מעניינים באינטרנט, משחק במחשב וכל הזמן הזה, הוא לא שם לב
לכלום. לא מסוגל להתרכז. חושב מה יהיה היום. לאחר מה שנראה כמו
נצח, הגיעה השעה. הוא מזמין מונית, ויוצא לדירה של הזקנה. הוא
מגיע לדירה 20 דקות לפני הזמן ומחכה מתחת לבניין הישן. 5 דקות
לפני 10 בבוקר הוא יוצא מהמונית ועולה במדרגות. הוא מצלצל
בפעמון ואחרי דקה הזקנה פותחת את הדלת לדירה. חיוך עצוב על
פניה, לבושה כולה בשחור, כפי שהיה נהוג פעם. הוא לוקח את ידה
והם יורדים במדרגות הישנות, נכנסים למונית הממתינה ומתחילים
בנסיעה אל בית הקברות.
